השיחה שקיבלתי הבוקר מדאיגה ומכבידה, אני נבוך ולחוץ לאחר השיחה עם מנהל הבנק, ובאמת כל מה שתפס לי את הראש בימים שלאחר מכן היה – איך אני הולך להסתדר עם כל התשלומים שירדו מהחשבון שלי.

איכשהו עדיין לא ממש קישרתי בין הקניות הבלתי אחראיות של אשתי ושלי להר החובות שאני אמור לכסות בסוף החודש.  אבל גם אחרי שהרעיון הזה התחיל להיכנס לי לראש, חשתי פחד נוראי לספר על כך לאשתי ובעצם לבקש ממנה להוריד הילוך בכל מה שקשור לקניות עד שנדע היכן אנחנו עומדים. לא רציתי להיות בעל רע, מאלה שמספרים עליהם שהם מחביאים את הארנק עמוק, עמוק בתוך הכיס ורושמים כל שקל שהם מוציאים משם.

ניסיתי לעודד את עצמי במחשבה שעוד אלפיים, שלושת אלפים שקלים שהיא תוציא לא באמת ימוטטו אותנו, עובדה ששרדנו עד היום יופי. משהו בהיגיון הבריא שלי ניסה לומר שזו מחשבה מטופשת ואם בכל חודש היינו חוסכים את אותם אלפיים או שלושת אלפים שקלים, כנראה שהמינוס שלנו פלוס כל ההלוואות לא היה נוסק לגבהים מרשימים כ"כ.

שטויות! גירשתי את המחשבה הזאת כמו זבוב טורדן. ממה היינו חוסכים? מהאוכל של הילדים? מהבגדים? המשכנתא? אבל בדיוק כמו זבוב טורדן היא שבה והבזיקה במוחי כמה פעמים ביום.

בינתיים ניסיתי לחשב את סכום המשכורת שלנו יחד ולבדוק האם היא תצליח לכסות את ההוצאות של החודש הנוכחי. כמה חישובים אופטימיים מדי הבהירו לי שאם נעצור את מסיבת הבזבוזים כאן ועכשיו, יש סיכוי טוב שאצטרך להשיג החודש רק עוד כ- 3500 ₪.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

הייתי מתוח ועצבני, קשה היה לא לראות שמשהו עובר עלי. אשתי שאלה אותי על כך, אך עדיין קינן בי פחד מתגובתה, ניסיתי לספק אותה בסיפורי לחץ בעבודה ודרישות לא הגיוניות של הבוס. היא בטלה את זה ואמרה שאני לא צריך להתרגז מכאלה דברים ושאחרי שהפרויקט הזה יסתיים היא תברר על חופשה מרגיעה לשנינו.

באותו רגע ממש צלצל הטלפון הנייד שלי, כך שהצורך האימפולסיבי שהדחקתי עד כה להתפרץ ולשפוך עליה את כל הלחץ שהצטבר בי נבלם.

"אלי, מה שלומך?"  זה היה מנהל הבנק. "מה קורה? יש התקדמות בקשר לשיחה שלנו?"

"תראה, שמעון..." גמגמתי. התאריך היה 26  לחודש, מה שאומר שאם לא אעצור את אשתי עכשיו, יש סיכוי טוב שעד ה- 30 לחודש יחסרו לי עוד כמה וכמה אלפי שקלים...

"אני מנסה להסתדר, אבל יתכן שאצטרך הגדלה של המסגרת רק לחודש הבא". "לא בא בחשבון! כבר הסברתי לך שאין על מה לדבר. אתה כבר הרבה מעבר למסגרת נורמלית ואין לי שום אפשרות לבוא לקראתך בנושא הזה".

"אני מבקש ממך שתנסה להתאמץ בשבילי, אני ממש לא רוצה שיחזירו לי תשלומים או שיקים, תנסה לראות אולי אפשר לעשות משהו". לא יכולתי לראות את שמעון מעבר לקו, אך הרגשתי שהוא מהסס.

לבסוף אמר "לא, לא... לא נראה לי שיש מה לעשות. תנסה להסתדר. יש לך עוד כמה ימים. אני מחכה".

הכרתי את שמעון כבר די הרבה זמן, ולמרות שהקשרים שלנו הסתכמו בטלפונים שסבבו סביב חשבון הבנק שלי, ידעתי שעוד לפני שהוא מנהל בנק- הוא קודם כל בנאדם. איך שהוא השיחה שלנו, ובעקבותיה המחשבה על שמעון הבנאדם עשו לי משהו מרגיע. החלטתי לגשת לבנק ולראות האם התחושות שלי יצדיקו את עצמן ואצליח לשכנע אותו להתחשב בי עוד קצת.

בינתיים דחיתי את השיחה עם אשתי. התפללתי שהיא לא תבצע רכישות קריטיות במשך הזמן שיעבור עד שאגיע לבנק וקיוויתי לטוב.

חלק מכם ודאי שואלים את עצמם למה לא ניסיתי לבקש עזרה מחברים או בני משפחה. התשובה לשאלה הזאת היא האופי שלי. אני בנאדם שלא מסוגל לבקש כלום. אולי זה סוג של גאווה גברית שגורמת לך לתת לאנשים תחושה שיש לך הכול ואתה מסודר בחיים. לא יודע. בכל מקרה לא רציתי לבקש בקשות ממכרים ולשבור לעצמי את תדמית הכול יכול. עם הבנק אני עושה עסקים, זה לא נקרא לבקש טובות...

בבוקרו של יום המחרת, בשעת הפתיחה הגעתי אל סניף הבנק שלי, ונגשתי ישירות אל שמעון המנהל. הוא הרים את מבטו לשמע פסיעותיי ונראה שלא ממש הופתע לראות אותי.

"הו, אלי, מה שלומך?" הוא חייך בחמימות. "ב"ה, תודה" עניתי כשאני משפיל את עיניי במבוכה. התפלאתי שהוא מקבל אותי כך, אבל קישרתי זאת מיד לתחושה שגרמה לי להגיע אליו למרות התנגדותו.

"נו, הבאת איתך כסף?" הוא שאל, וזה  די גרם לי לרצות לברוח משם, אבל מכיוון שבאתי עם מטרה מסוימת החלטתי שאני מתגבר על הבושה. "שמעון, אני מתנצל שאני מגיע בידיים ריקות, אבל שנינו יודעים שבלי העזרה שלך אין לי סיכוי לצאת מהברוך הזה...".

שמעון נאנח, וראיתי שלא ממש נוח לו עם הסיטואציה. ידעתי שאני לוחץ עליו אבל הבנתי שאם אוותר- לא תהיה לי ברירה אלא לבקש טובות מחברים ובני משפחה, ואת זה ממש לא רציתי..

"אתה חייב להבין שהבנק הוא לא עסק פרטי שלי, אינני יכול לאשר לך שום דבר כשאני יודע שאין לך אפשרות להחזיר. חשוב על הריביות שתאלץ לשלם חוץ מהקרן. אתה לא מסוגל לעמוד בזה!"

לא ידעתי מה לענות לו כי הבנתי לגמרי שהוא צודק. חישב עבורי את הריבית על סך של 100.000 ₪, כחמישית מהסכום שנזקקתי לו לפי ריבית של פריים +0.5 הסכום היה 3250 ₪ לשנה. זה לא נורא, הרהרתי ביני לבין עצמי. אבל זה לא נגמר כאן...

"עכשיו תכפיל את זה ב- 5, אנחנו כבר על 16.250 ₪ לשנה, סה"כ הקרן + הריבית תעמוד על כ- 5,800 ₪." "גם אם נחלק אותם ל-100 תשלומים, ההחזר החודשי שלך יעמוד על כ- 600 ₪ בחודש... אתה באמת חושב שאתה מסוגל לעמוד בזה...?"

שתקתי.

"אלי, תקשיב, אני באמת רוצה לעזור לך, אבל זה לא ילך בדרך הזאת. פנה להורים, תראה איך הם יכולים לעזור. תגשש קצת אצל חברים, ונראה איך אנחנו מתקדמים". "תודה שמעון, אני אסתדר" אמרתי ויצאתי בעיניים כבויות מהבנק. נפלתי על מושב הרכב שלי כשאני מיואש לגמרי. לא ידעתי איך אני הולך לצאת מהסיפור הזה.

20 דקות אחר כך מצאתי את עצמי חונה את הרכב על תלולית עפר, ויורד לכיוון החוף הלא מוכרז שנהגתי לקפוץ אליו מדי פעם עם אשתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לשם לבד. ואיכשהו הלבד הזה, ביחד עם השקט שהיה מסביב, וקרני השמש החורפיות שנחתו עלי, עשו לי משהו טוב.

התיישבתי על החול כשאני נשען על אבן גדולה ולא עשיתי כלום. לא חשבתי על הכסף שאני צריך להשיג, לא חשבתי על זה שעוד לא ספרתי כלום לאשתי, ועל זה שאני נעדר כרגע מהעבודה מבלי לעדכן על כך איש. פשוט ישבתי שם והתנתקתי מהעולם. אולי נרדמתי, לא יודע.

כשקמתי משם הייתי יותר רגוע לחשוב על המצב שלי, ידעתי שהדבר הראשון שאני הולך לעשות הוא להסביר לאשתי מה המצב הנוכחי שלנו, ולנסות להתמודד איתו יחד.

הסיטואציה הזו בה היה מעורב אלי, בינו לבין עצמו והפחד מלשתף את רעייתו על מנת שלא ייתפס כגבר חלש, קמצן ועוד היא גישה לא בריאה, שסופה לגרור למקום לא טוב בכלל, אל תסחבו הכל לבד, יש דרך לפתור הכל וביחד. קחו אויר, חישבו בהיגיון ונסו לשוחח בצורה יפה וחכמה - זה תמיד עוזר.

אל תתעלמו מהבעיות, פשוט תתמודדו איתם ביחד!