ילדה הייתי. בת חמש. דחוקה הייתי אצל מחיצת המתכת, העץ והבד בעזרת הנשים. ההדחקות הזו למחיצה היא רגע מזוקק של פרפר המרפרף בכנפיו סביב הפלורוסנט, יונק אור וחום בנואשות טראגית. זה היה מקום טוב: היה משהו מנחם בשמיעת קולותיהם של המתפללים הגברים.

גם כשדקלמו, זו היתה שירה. לעיתים זיהיתי את קולו של אבא. סמיך כמו קפה שנטחן ביד, חם ועשיר. שנים האמנתי שהוא מתפלל עלי, שכל מילותיו הם שמותיי שלי: הוא הוגה את שמי בכינויי חיבה שנשגבו מבינתי, ומתפלל לאלוקים שתמיד אהיה ילדתו המתוקה.

גם היום התינוקת שבילדה שבי עדיין מאמינה בזה, כי זה כך. ולא חשוב אם הוא יודע זאת. ככה זה כשאוהבים. ההייתי הילדה היחידה ביישוב שידעה שהיא נאהבת? הכל דימויים.

דימיתי את אהבתם כי זה מה שרציתי לדמות. דימיתי את העדר הנאהבות של אחרות כי רציתי להיות מיוחדת. הכל דימויים. אבל מה אם בכל זאת זה לפעמים אמיתי? זה אכזרי מכדי להגות בו: כמו להתרכז בקצותיו של גרזן חלוד –
כאן פתיל מחשבותיי צונח, סלסוליו מרפים והוא נערם נחשיי וגלי בקצה תודעתי. תמונה מבזיקה.

הייתי ליד אמא.

אמא התפללה חרש חרש, כל האלגנטיות והגמישות שבהופעתה היו נאלמים דום כאן, בריבוע האפלולי שהיווה את בית הכנסת של האמהות והבנות. היא התפללה לא-ל חי ונוכח, בישירות, בענווה. היא מעולם לא חבקה אותי בעזרת הנשים.
כאן אנחנו אוהבות רק אותו, היא הייתה מצביעה אל ארון הקודש שעמד בקדמת בית הכנסת. זו היתה שבת בראשית. זה עתה חגגנו את חג הילדים, החג עם הדגלים ושקיות הממתקים, החג שבו סבתא נותנת טופי בלי הגבלה – חג שמחת תורה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

הלב הזעיר שלי כיוונן את תדריו אל הספר העשוי עור ודיו, ספר התורה. הספר הזה הביא שמחה: רק לפני כמה ימים רקדנו כולנו – גם הילדות בגילי – בבית הכנסת וסביבו, בגלל הספר הזה. אבא שלי עמד חגיגי בחליפת השבת ובטליתו המכובסת בניקוי יבש.

וקרא בספר, הבנתי כל מילה. זה היה פשוט כל כך. השם ברא את העולם. ואז, אדם וחוה בגן עדן... ואז, העונש. הרבה הרבה עצבונך. אמא, מה זה להיות עצובים? מה זה שהשם אומר לחווה שהיא תהיה עצובה הרבה? אמא לא ענתה. השאלה נשארה בלבבי הקטן: מה זה להיות עצובים? ארכו שנים עד שהבנתי את הסוד: עצב פירושו שאין לך עם מי לחלוק את הגאווה שלך על כך שאתה קיים.

עצב עמוק הוא כשאתה כן מספר על זה למישהו, ואז, הוא מכחיש את הדברים. הוא מבהיר לך בצופן סמוי שאתה חי בהכחשה: אתה היחיד פה, חמוד שלי, שמסרב להכיר בעובדה שזה עתה הוצאה תעודת פטירה על שמך – תתמודד. עצב טראגי הוא כשהמישהו הזה הוא כה טבוע וחקוק בך עד שאתה זה הוא והוא זה אתה.

זה טראגי כי זה גם יגמר ככה. - בטוח.

מה שיכולתי להיות, לדבריי

מאיה. שם של שבט, שם של תרבות מסויימת, וגם שמה של ידידתי: מאיה אוהביה. שם לא מאוד חרדי קלאסי, אני מניחה. ברור שאי פעם היה לה פוטנציאל גדול, הרהרתי לי. הקרוואן היה מלא עדויות לניצניהן של כשרונות שהיו לה, שהיא חשבה שיש לה, שיכלו להיות לה.

היה לה מחסן קטן מפח דק ופשוט, שבו, בארגזים חומים, נצברו עדויות כאלו. היו שם נסיונות מהממים ליצירות שלא התאימו לחייה של שומרת מצוות, כמו פסלי אבן שדימו צורות מופשטות. רק כעבור שנים הבנתי שהיא היתה עוזרת של פסלית גדולה, שנהגה לפסל טיוטות רבות מספור עד שפיסלה את פסליה הסופיים.

אלו היה הטיוטות שהכהנת הגדולה של הפיסול הישראלי אפשרה לה ליטול עמה כמזכרות. אבל מאיה שכנעה את עצמה שהיא יצרה אותם במו ידיה. ושהם היו מושלמים. דימויים.

היו שם תקליטים ישנים שבהם מאיה הקריאה שורות מדהימות שהיוו 'הכנה לשירה ישראלית אחרת'. היה שם משפט שאני מתקשה לשכוח: "אחרי מותי אאזור את האומץ שהיום אין לי, אביט בעיניכם עד קרקעיתם ואומר לליבי החלול: ריקות עיניהם אף יותר מעינייך, ילדה".

היא הקריאה אותו בדרמטיות והנציחה זאת בתקליט וויניל עם עטיפת ניילון שהבריקה גם אחרי כל השנים הללו. היא טענה שזו שורה שלה, שצצה בתודעתה כשעקבה אחרי מעוף החסידות במעגן מיכאל. עכשיו זה לא שינה הרבה. כרגע היא היתה בעיקר אשתו של מאיר. כלומר, אשתו כשנכח כאן, וזה קרה מעט. בשאר הזמן היא היתה סוג של פלקט, מחוקה.
אשה בת שלושים ואחת עם חותמת של כשלון, ועם ששה ילדים, ובעיקר עם בעל. ב-ע-ל.

קשה לה להחליט, מה היא שונאת יותר: את הפקס, או את הטלפון. שני מכשירי העינויים שלה. ולא היחידים. בפעם הבאה שהיא תשמע את התירוצים דרך האפרכסת, היא תצרח, היא מבטיחה לעצמה. עוד הבטחה שחקוקה בגרזן על המים.
לקינוח אולי תקרע את החוט. את האותיות שישלחו דרך הפקס תשמור: לא כדאי להשמיד עדות מרשיעה.

במגירת המטבח ערימת הפקסים ממוספרים לפי סדר כרונו-כאבי:

יום ראשון לצער.
יום שני לבכי.
יום שלישי לטשטוש.
יום רביעי לקהות.
יום חמישי לשרידה.
יום שישי לגסיסה.
שבת – אדישות.

כמו יומן כלא של אסיר עולם. שסובל כפול. כי הכלא שלו שקוף, וכי כל טובם ונאדרותם בקודש של חיי האחרים ניבטת אליו, גלויה וכנה, לועגת למשבתו. לכאורה היו לה ילדיה. ששה. אבל ראיתי איך גם זה הופך למשחק בנדמה לי: היא לא יכלה לחוש כלפיהם מה שאמא מרגישה, מישהו כיבה לה בלב את האלקטרודות של הרגשות הנורמליים: עכשיו הכל היה נוזל מבעבע של חיים שהושחתו.

"מאמי, חם לי, אני רעב. רוצה לאכול". נדבי בן השבע וחצי שנכנס השאיר את הדלת פתוחה. הוא לא איבד קשר עין עם הבית שלו, שהיה כל שטח אפשרי ביישוב שלא היה ביתו, כלומר הבית של אמא מאיה. "אוף, עזוב אותי. למה אתם לא יכולים להישאר בחוץ בלי להפריע לי?" נעתי בבית כמו צל. בזמן עימות עם הילדים הייתי שקופה בעיניה. היא לא הכינה צהריים של ממש. כמה פרוסות בשוקולד, קצת מקרוני מחומם למחצה מאתמול. הילדים היו רזים. אבל הם בכל זאת היו נוכחים.

זה הפריע לה. הפריע לה לרחם על עצמה? הפריע לה לחלום על תהילת העבר הבדויה שהשתילה אל זיכרונותיה? לא שזה באמת משנה. עכשיו האויב היה נדב, הילד שלה המתולתל והשזוף למראה: ילד שיכל להחשב נאה לולי היה מוזנח ודחלילי כל כך.

אצבעותיה נעו בתנועה חדה מהרקה לראש. היא קמה, הורידה בקשיחות את קופסת העוגיות שנחה על המקרר.
זו הייתה קופסת התחמושת שלה. דימוי מזוויע? לא אם אתה נאמן לתחושותיך. "הנה, קח עוגייה ולך לך. צא החוצה".
"אמא, חם בחוץ". "טוב, אז קח שלוש עוגיות", כאילו שלשלוש עוגיות קשר עם מזג האוויר ששורר בחוץ.

הניסיון לימד את נדבי שעם שלוש עוגיות לא נלחמים. בהכנעה של קבלת דין ללא עוררין נטל את שלושת העוגיות מידה של אימו. הפעם זכר לטרוק את הדלת. כעת, כשהאיום האסטרטגי הוסר, השתררה דממה בקרוואן הקטן והמטונף. ידעתי שהוא לעיתים נקי וממורק כאילו פיות צחצחוהו בשלג נורווגי.

ולפעמים הוא כמו עכשיו. ידעתי שעכשיו זה אמיתי. הרוע הוא אמיתי. איפה קראתי את השורה הזו? "אז מה עשית היום?" פנתה אלי. זה היה ברור שלי, הנערה הגרמית בת השלוש עשרה, יש על מה לדווח יותר מאשר לה, כפולה פי שתיים וחצי ממני בגיל, רעיה ואם. לא שהיה לי משהו מיוחד לספר. והיא ממילא לא הקשיבה. כבר עכשיו היא הביטה אל החלל שבקרקעית עיניי.

הזוויות המשוננות של ההוכחה האחרונה

"רגע, שכחתי לשאול אותך: מיץ תפוזים קר?!" המיץ הקריר היה בהחלט הדבר היחיד שעדיין עבד כאן בקופסת הפח המזוותת הזו. זה פשוט עבד. היא סחטה תפוזים או כל פרי אחר לתוך כדי זכוכית ואז ציננה אותם במקרר שעבד בכח רצונו בלבד. זה היה כמו משקה רעל שפילוסופים רומאיים שמרו עליו בתור מוצא אחרון.

זה היה אביזר חד ואיכותי בארגז כלי התחפושות של האשה הזו שעכשיו כרכרה סביב המשימה הנורמלית שאמורה להוכיח לעולם ש - מרוב רצון להוכיח, להוכיח ממש סופית, הרמטית ולוגית, נשכחה הפואנטה: להוכיח שמה, בעצם?
תפסיקי עם ההצגות שלך, רציתי אני להגיד לה. "תבכי, תני לעיניים לדמוע, לפנים לצרוב".

הרגשתי את המטען שנמצא שם כמו רימון חבלה שרק מבקש שמישהו יוציא לו את הנצרה. "מיץ תפוזים קר? יש לי אפילו צלחת שמתאימה לכוס", ניסתה לשכנע כאילו שהתיאום בין צלחת לכוס הוא עניין לדון בו: אצלה כן, בהחלט: מה ששייך לתחום ההוכחה האובייקטיבית חייב להיות מושלם, מנותק, זוויותיו מהוקצעות מעשה אמן - "כן, תודה". מרגע שנענית להצעתה לכוס מיץ היית חלק ממזימתה הכוללת, ולכן לגיטימי לדקות הקרובות: סיווגך כאויב העם הושהה לפי בקשת מיניסטר התרבות – אוף, אני שוב חושבת עם שורות טקסט שאני אפילו לא זוכרת מה מקורן.

רק שלא אתחיל לייחס להוד מעלתי יצירות שאולי לא קיימות – ישבתי על הכורסא היחידה ביחידת הדיור שלה.
בצעדי ריקוד פנתה לעבר הכיור. אה, כן. היא גם אומנית מחול. ברור. כמו כל הבנות המושלמות מקיבוצי העמק. וזה בדם שלה. היא רוקדת אפילו בדרך לגרדום תחי הרפובליקה – שוב שכחתי מעצמי. ובכן היכן המיץ? שהוא תמצית קיומו של העם הזה כדברי בן גוריון – מאיה התעכבה שם יותר זמן מהדרוש למזיגת מיץ תפוזים לכוס. קמתי ממקומי, הנחתי יד על כתפה.

"יקירתי, מה קרה?!" "כלום, לא כלום, הכל בסדר, הנה מיץ התפוזים, תראי", החלה מדברת במהירות. כנראה היא הפכה דף במחזמר של חייה. עובדה: עכשיו היא גילמה את דמות הכפרייה השמחה בחלקה - "מה יש להתלונן? קיבלתי מקרר, את הרצפה תקנו לי". דקירה קלה בברך עוררה בי את הכאב שמקורו בריצה המטורפת מבית לבית... לאסוף כסף בשביל הרצפה. את הרצפה של המעון הצנוע שלה אני תקנתי, זו הייתה עובדה, וכאן לא היה מקום לאשליות. אולי בפרשנות של העובדות. "אי אפשר לתקן את הרצפה על חשבון הישוב. הם עדין לא חברים ולא שלמו את החובות: קופת חולים, גז, חשמל", טענו אנשי הוועד. אנשים בלי מעוף.

בניגוד למאיה הם לא בראו מיתוסים בכדי לייפות את המציאות. האפור של החיים היה האי הבודד וסחוף הרוחות שבו הם חצבו את קברם: לפחות היתה להם מטרה אמיתית, קשוחה, יציבה. "אבל מה עם חסד? האין מקום לחסד מרובה? אנחנו חלק מעם ישראל, עם ישראל מחויב ב -"חסד של חרפה", חסד במקום שהכף נוטה לדין", התרעמו תושבים שאכפת להם.
אבא שלי היה המנהיג הדומם של אלו שהיה אכפת להם.

ככה אני מאמינה, אין לי הוכחות. חברי הועד שמעו. הם רק בקשו שנאסוף סכום מסוים: את היתר הם יתנו. מהיכן התקציב? כעבור שנים שמעתי שהמזכיר של היישוב, וכמוהו כל ארבעת מקבלי המשכורות מקופת היישוב, הפרישו אחוזים ממשכורתם החודשית עבור תיקון הרצפה. לא היה מהיכן להחריג את התקציב. זה לא מנע מהם לתרום לי כמו כל היישוב. כל אחד נתן משהו. זו לא הייתה אשלייה. הכסף היה מונח חמים ולח בין אצבעותיי הילדותיות ואני מניתי וספרתי ומיינתי שטרות ומטבעות ובגאווה מסרתי את הסכום לידי אנשי הוועד.

היה שם חצי מהסכום שהתחייבתי לאסוף, אבל הם חייכו. אני מאמינה שאבא שלי נתן את השאר. אין לי הוכחות.
ושמו לה רצפה בין המסדרון לחדרים. קודם לכן חתיכות הפי וי סי היו מושחרות. והנמלים, שמצאו דרכם מהאדמה, טיילו על קרש העץ ששימש ממלא מקום לרצפה שנרקבה.

וצחיחים יהיו השדות

הדלת נפתחה שוב, הפעם יותם נכנס. ידה המתורגלת נשלחה אל קופסת העוגיות. יותם כבר נמלט לחדר האחורי, הוא הכיר את אמא שלו... לא את עוגיותיה רצה כי אם את ליבה חמד, והלב חלול ועקור וגם תקווה כי ישוב אל מושבו אין כי לא ישוב הגשם לרדת אל הבאר הארורה וצחיחים יהיו השדות – התנערתי מהצטטת הבלתי מסתיימת שלי. להיות כאן ועכשיו, פקדתי עליי. עוד ציטוט. שוב התעורר בי הרצון לגעור בה: "די, מספיק להרוס את נשמותיהם של הילדים שלך. הם לא אשמים.

הם לא אשמים, שאבא של אבא שלהם עשה לו, מה שהוא עושה להם. הם לא אשמים, שאמא שלהם מרשה לאבא שלהם לעשות להם, מה שאבא שלו עשה לו". הגה לא יצא מגרוני, שפתיי לא נעו: לא באמת התכוונתי לדבר אמת עם האמא המסויימת הזו.

לא איתה.

שתיתי את כוס מיץ התפוזים, שהיה רצוי במזג אויר כזה. קמתי ממקומי ללכת. "אולי תבקרי אותי בלילה? אני מתעבת את הלילות, את הבדידות". הודאה ראשונה בצורך בנפש אנוש במרחב הקיומי המתערער שלך, מאיה? או פליטת פה שהוצאה מהקשרה? אני נמנעת מלבקר אותה בגלל אווירת הצביעות שהיא משרה. משחקת כאילו הכל נורמלי, שחיי נישואין יכולים להתנהג בצורה כזאת.

לא אטול חבל בהצגה שלה מעבר ללגימת מיץ תפוזים. סגרתי את הדלת, ולפתע שמעתי אותה מתחילה לייבב. פתחתי אותה בחזרה ורצתי אליה. "את חייבת לספר לי מה קרה עכשיו?" דרשתי. ההגנות שלה קרסו. בדרך כלל זה סימן רע.
"אני לא יודעת איפה בעלי. כבר חודש והוא לא הרים טלפון או שלח פקס. איך הוא יכול להתעלל בי כך? בדרך כלל הוא מתקשר פעם בשבוע. אני אף פעם לא יודעת היכן הוא נמצא: פעם הוא פה לרגל עסקיו, ופעם הוא שם. אפילו לבנק הוא לא הכניס כסף".

היא באמת דאגה. לא יודעת אם כל כך לו כמו לה, לאי הידיעה, לספק שמכרסם. היא חיה באוויר, אך בלי כנפיים. הצניחה והחבטה שבעקבותיה היו לכאורה מובטחים, אבל אפילו זה לא קרה. "הפעם כשהוא יתקשר, אטיח את האמת בפרצופו. אעמיד בפניו שתי ברירות, והוא יאלץ לבחור. אי אפשר להמשיך ככה", טענה בלהט. היא דברה לענין וידעתי שזו לא היא.
היא שיקעה בתוך האישיות שלה את הדמות שגילמה בכזו הצלחה, שהדיבור הענייני לכאורה היה הבלחה בת חלוף של מה שהעולם שידר לה שעליה לומר: זו לא היתה היא.

יותר ריקושט שניתז ממוחך בבלי דעת. וכמו צחוק הגורל הטלפון צלצל. יצאתי מהמטבח, כדי שתרגיש נוח לדבר. ציפיתי לשמוע אותה מדברת בטון מסויים, מטיחה אשמות. ולא. רק שמעתי אותה אומרת בקול חרישי: "קצת דאגתי כשלא שמעתי ממך זמן רב". "כן, בסדר, תודה רבה ששלחת לי כסף. כן, אספר לילדים שהתקשרת. מתי אתה חושב לחזור הביתה? עדין לא יודע? בסדר, תהיה בקשר, תודה". איך לא ניחשתי את התסריט העלוב הזה. עזבתי את הבית בשקט, לא יכולתי להביט למאיה בפנים.

בצד האפל של צילו

"אני כל כך כועסת – על בעלה, שמגיע פעם בשבוע דקה לפני שבת ומסתלק דקה לאחר צאת הכוכבים ומתנהג כמו נופת צופים. מסכנה, והיא עוד לא אומרת מלה". אמרתי לדבורה יום אחד. כאן, ליד קדרת תפוחי האדמה המבעבעת על הכיריים, ביום שישי באחת עשרה בבוקר, כשקול הלימוד של בעלה נקטע, אות לקושיא חמורה שמסעירה את רוחו, הרגשתי חמים ומוגן דיו בכדי לדון בבעיות קיומיות.

"הכעס שלך צבוע, עטרה. את משלה את עצמך. זה לא שאת מרחמת עליה. את לא רוצה את העול שלה עליך. עצם העובדה שהיא פה, ואת צריכה להקדיש לה מזמנך, זה הדבר האמיתי שמפריע לך. אם נתבונן היטב נבין כי הבעיה של רוב בני האדם, היא ההתמודדות עם אנשים נזקקים. עצם הרחמנות כלפי השני היא תגובה אנוכית להפרעה בחייהם שלהם".
אולי דבורה צודקת. אולי לא. עדיין קשה לראות את מאיה סובלת כל כך.

מאיה נולדה בקיבוץ 'עיט' למשפחה רחוקה מהיהדות. בגיל עשרים היא גילתה את היהדות והחלה להתקרב.
ההורים שלה כעסו, הם לא ראו בעין יפה את השינויים שהיא עשתה. הם לא תמכו בה בכלל, ההפך הוא הנכון.
הם נתקו איתה את הקשר למשך תקופה ארוכה. לחתונה שלה עם בעל תשובה מוזיקאי מחונן, ממוצא צרפתי, הם לא הגיעו. "את עושה טעות", הזהירו אותה. הם צדקו. היא פחדה להגיד להם שהם צודקים. הרגישה שאם תודה בפניהם בקשיים שלה - היא בעצם תעניק להם את האפשרות להושיט אצבע קדימה ולבקש ממנה לעזוב את עולם התורה.
כלומר, לדרוש.

היא לעולם לא תעזוב את עולם התורה, ידעה. גם אם המחיר גבוה. במרחק של שנים אני יודעת שהיא הייתה שבויה בתוך מלכודת. כמו חיה ביער. הגוף מפרפר לו בין מיתרי מתכת משתקשקים, וקול דריכת רובה הצייד נשמע רועם ובוטח,
אך הקץ נמשך ונמשך לאין תוחלת – עד כי דומה הדבר כמו סוגה אחרת של קיום ואולי אף הקיום היחיד האמיתי - כשהיא הגיעה לכאן בפעם הראשונה. חיכיתי לראות את בעלה. בשיא התמימות שאלנו אותה: "היכן הוא"? והיא ענתה בחיוך: "הא, בתל אביב, ביזנס. עוד כמה ימים הוא חוזר". החיוך לא היה מזוייף: זה היה החיוך היחיד שידעו להתוות שפתיה ושיניה.
עברו מספר ימים, ואין סימן.

והיא מטופלת בילדים, כורעת תחת הנטל. מתנצלת, מסבירה: "עוד מעט, עיכוב קטן". הוא הגיע דקה לפני שבת. במוצאי שבת כבר לא היה. החגים התקרבו. ראיתי אותה נלחצת. "הוא חוזר לחגים?" "כן", חיוך מאולץ. הוא חזר לחגים. הסקרנות חגגה. מי הוא? ואיזהו הברנש הזונח כך את אשתו וילדיו? ואיזהו האדם שנאמנותה של משפחותו קיצונית כל כך – וודאי גבוה הוא ואתלט למראה ובלוריתו צוחקת אל העולם בחיוך של מנצחים: גבר ששווה לחיות בשביל להמתין לבואו.

התאכזבתי.

אדם נמוך קומה, רזה מאד, שערו בלונדיני מדובלל. מאידך בלטה האנרגטיות שלו, מלא מרץ. "הי, ילדים, בואו אלי, נקפוץ במגלשה", השתובב עימם כאחד האבות. משפחה מאושרת ומאוחדת ודתייה ולבנה ביישוב קהלתי בסגנון כפרי,
הצטרפו אלינו אחים כי רק אושר שלם כשלנו מאפשר הרחבת המעגל. לא הייתי צריכה לדקלם זאת אבל כנראה אמרתי את זה. מאיה הביטה בי וכמעט עוותה את פניה לכדי סימן שאלה. אבל הדיאלוג לא יכול היה להתחיות בצילו של האיש -
"מאיה, למה את לא מצטרפת אלינו"?, קרא לאשתו.

היא הייתה מטופחת באופן מלאכותי בימים בהם שהה בבית. אין לי מושג כיצד שמרה על מחלצות כה מרשימות בקרוואן שורץ הנמלים והלוהט. ואיך בכלל זכרה איך זה לעטות על עצמך בדים יוקרתיים כאלו, לאחר ימים של סמרטוטיות בחלוקים דוהים, אבל זו היתה היא. לא היתה טעות בזיהוי. את הנפיחות בעיניה הבוכיות הסתירו משיכות של מכחול תמרוקים יקר ועדין. אז יש לה כסף.

משהו הפריע לי בהתנהגות שלו, במבטא הצרפתי המובהק שלו, יותר מדי נחמד בחברה. מנסה להפגין יחס חם ואוהב אל בני משפחתו. הכל היה חשוד בעיני. באתי אליה, כרגיל מידי יום שישי אני מגיעה לעזור לה. להושיט לה יד עם המקלחות של הילדים, עם השטיפה של החדרים, עם גיהוץ חולצות השבת. הוא היה בבית. כל הבית כמו עמד דום. ראיתי את הפחד בעיניה, התיישבתי על הכורסה המרופטת שבפינה, הרמתי ספר ועשיתי עצמי שקועה בו.

"מאיה, נו? אני עדין מחכה". זה לא היה קול בו דברו בני זוג שהכרתי. הוריי פנו זה לזה לא בשמם, אלא בכינויי חיבה מאופקים. המילה נו לא נהגתה בדיאלוגים שלהם – לא באלה ששמעו אוזניי. הייתה איזו אדנותיות וסמכותיות בקולו שכמו שאבה את האור שריצד בחדר, אורה של השמש שעמדה בחצי הדרך אל מעבר להרים. "כן, כבר זה מוכן". היא הגישה לו פשטידת גבינה שהפיצה ניחוחות מגרים ועוד ביום שישי. בלעתי את רוקי.

אני אכלתי היום לחם עם לבן. אה, וטעמתי מחית תפוחי אדמה אצל דבורה. "במשרד אכלתי יותר טוב מזה", אמר האדון הקטן. ב-ע-ל. הקטן החל לבכות בחדר השני, היא רצה אליו. והוא כאילו כלום. "מאיה, כמה זמן עד שהקפה מוכן?" "רגע, הקטן בוכה". "הוא כבר לא תינוק". קו של איום במבטו, הילד כמעט נפל מידיה, גם הוא השתתק. היא רצה להכין לו קפה. "טוב, אני צריך לצאת, ולא יזיק לבית הזה ניקיון עמוק יותר". העיר בקומו ממקומו.

עיניי בלשו ותרו אחרי עומק הנקיון שכביכול חסר פה: הבית היה מצוחצח בשלג נורווגי בידי פיות. הכל בהק כמו בתצוגת להבי מתכת. על מה הוא מדבר? "לאן?" שאלה בקול שנוק. "אחזור לפני שבת, מה את דואגת?" שוב הצליל המאיים.
פתאום הוא שם לב לנוכחות שלי. באחת השתנה טון הדיבור שלו. "אולי את צריכה משהו מהעיר? חתיכת עוגה? משחק לילדים?" שאל במתיקות. כשרון המשחק שלו היה גרוע. הוא דקלם טקסטים בלי להתחבר לדמויות שהביעו. הוא יצא את הבית. מאיה אפילו לא שמה לב שאנחת רוחה התפרצה מפיה. הילדים יצאו מהחדר נינוחים והחלו להשתולל כדרכם של ילדים. מאיה לא בכתה. כנראה שנשים כמותה שכחו את טעמו של הבכי.

כי וורוד העתיד ואפורה ההבטחה

"מאיה, איך את חיה עם יחס משפיל ?" לא יכולתי לשתוק. היא בתשובה סיפרה לי כיצד נפגשו. "הוא בעל תשובה. ההורים שלי לא התלהבו מהשידוך בלשון המעטה, למותר לציין שהם כלל לא התלהבו מדרכי החדשה בעולם התורה. אני האמנתי בבחור הנחמד והעדין, שצייר לי עתיד ורוד מאוד.

לא ידעתי לאן נפלתי. בחור שלא יכול לשהות יותר מחודש אחד בבית. מהיום הראשון שהתחתנו הוא תמיד בנסיעות, מוכר דברים, מתווך, פשוט מכור לעבודה שלו. לא שיש לי מושג אם הוא מרוויח משהו. הכסף שממנו אני קונה מקרוני מגיע ממנו, לדבריו, אבל אולי זה כסף ממשלתי או צדקה, אין לי מושג. לפני שהוא מגיע תמיד נכנס עוד, ותמיד יש רשימת קניות מוגדרת. הוא לא חוזר לאוהל בדואי, מאיר נוהג לומר, הוא חוזר ה-ב-י-ת-ה. העתק של אביו. שניהם לא מסוגלים לשבת במקום אחד. הם לא מבינים, שילדים צריכים אבא.

לא אבא של שבת, אבא של כמה פעמים בשנה, לשבועיים, - אלא אבא יומיומי, כזה שנמצא בשטח כשצריכים אותו.
אמא שלו לא עמדה בכך והתגרשה". "נו?" רציתי לשאול אבל לא שאלתי, ידעתי שאסור לי. למה בעצם? למה העלאת אפשרות של ניתוק זוגיות אבסורדית שרומסת אשה ועולליה היא טאבו? "וכשהוא נמצא, הוא חושב שהכל מגיע לו. הילדים אוהבים אותו, אין לי מושג למה... ומפחדים ממנו. באותה עת".

"אז למה את כל כך נחמדה אליו, למה את לא אומרת מלה?" שאלתי בכעס. "אני לא מסוגלת, אני מפחדת. קשה לי לבד, אבל עוד יותר קשה לי, כשהוא כאן. ואני צריכה עוד לראות את כל המשפחות הנורמליות האלה סביבי". ידעתי שהקנאה גרועה מההשפלה. היא הייתה שורדת נפשית אם הייתה חיה בקומונה שבה כולן היו סובלות כמוה. אבל היה נדמה לה שלכולן כאן כל כך טוב.

הקנאה גרמה לה לברוח לאשליות שלה. הקנאה, ולא ההשפלה. מאיה עדין לא הוציאה דמעה אחת מעיניה. אפה מחודד יתר על המידה, משתלב בפניה הציפוריות ובגופה הרזה, השדוף, גוף של בת אנוש שרע לה. עיניה השחורות אוגרות הרבה צער בתוכן. הכובע תמיד עומד באותה זווית. והתיק האפור שלה קשור על ידה במין קשר לא ברור, בדיוק כמו החיים שלה.

עזרתי לה לסדר את הבית, שטפתי את הכלים והרצפה. היא לא הפסיקה להודות לי. יצאתי משם כשתחושה איומה ממלאה אותי, הידיעה שהיא תישאר כך לנצח במעגל הסבל הנצחי שלה. "דבורה", רצתי אליה במהירות. בוכה במקומה של מאיה.
"דבורה, למה היא לא עוזבת אותו?" רציתי לדעת, רציתי להבין את דקויות החיים. "עטרה, יש כאן מספר סיבות. אין לה אומץ להתמודד עם האמת, להבין שמשהו כאן ממש לא בסדר. ואולי זה המזל שלה, טיפוסים כמוהו לעולם לא יתנו גט. ואם היא תדרוש, מסכת ההתעללויות רק תגבר". הסבירה דבורה בסבלנות.

היום אני שואלת את עצמי מנין הבטחון הזה באופל המוחלט, בטחון שהכניע גם נשים חזקות כמו דבורה. מנין הוויתור על הסיכוי מכח הטיעון הנצחי של אל נא תרעו את המצב? אולי לעזוב אותו ולהלחם מולו בבתי הדין על גט, היה מוציא ממאיה את הכח האבוד שלה? ואולי הוא היה כזה הרקולס מולה רק בגלל ששלט בה באמצעות הפחד – פחד שנשים כמו דבורה תיארו בפניה כ'השלמה עם עובדה'? "אז איך זה שהוא מחקה את אבא שלו במקום לברוח מהמודל?" "ככה זה בחיים, הרבה פעמים האבסורדיות זועקת, דוקא אלו שהיו ילדים מוכים, הופכים להורים מכים". תרצה דבורה.
עזבתי את ביתה של דבורה תוהה וכועסת וחזרתי הביתה לעזור לאמא.

* * *

"אני עוברת דירה בעוד חודש!" סחה לי מאיה בלחש כאילו לפי תומה. אז למה לא עברת קודם וחסכת לנו לתקן לך את הרצפה? ידעתי שלא אשאל זאת. למרות ההלם שבדבר, ארגנו לה מסיבת הפתעה. כל הנשים הגיעו עם מתנה, ועוגה אחת גדולה עמדה באמצע השולחן. שרנו וצחקנו. לאחר שכולם עזבו הייתי עסוקה בניקוי הרצפה מפירורים, תוהה כיצד זה שמאיה, שסוף סוף מצאה לה כאן חברה, שהיא לא מתביישת בה, חברה שתומכת בה ועוזרת לה, עוזבת. החברה הייתה אני.

האמנתי שהיא רואה בי חברה: אבל הייתי שקופה בעיניה כמו העולם כולו, כמו כל הקיום האבסורדי הזה שמעבר לעובדות היחידות שהיו הכאב והפחד והעצב שלה. לפתע שמעתי את מאיה בוכה. דבורה ישבה לצידה, מחבקת אותה. "הוא מכריח אותי לעבור דירה. הוא לא מוכן שאגור במקום אחד יותר משנה. לא אוהב שמרכלים עליו. הוא יודע שזה מוזר בעיני אנשים - צורת החיים שהוא מנהל. כל כך טוב לי פה. דבורה, אני לא רוצה לעזוב....".

שוב פעם היא נכנעת, ואולי כמו שדבורה הסבירה לי, אין כאן מוצא. וזהו, מאיה הלכה לה לדרכה. הותירה קרוואן ריק מאחוריה. במחסן הנטוש בו עמדו פסליה ותקליטיה במשך שנה ארוכה, שרבטתי על בלוק הכתיבה הצהוב שלי, מתחת איור מטושטש של מאיה: מעגלותיה ייסובו בין אשליה על עבר שלא היה לבין תקווה למימוש הבטחה שניתנה מכוחה של אשליה קודמת. כי בתוך ליבה החלול, במקום שהוא עדיין המפקדה שלה, היא לא חדלה לעולם מלהאמין בו.

עומקה של האשליה הזו עמוק וטראגי כל כך, כי מיזגה את אמונתה בו עם פעימות ליבה, וביום שתחדל לאחרונה וסופית מלהאמין בו ביום ההוא יידום ליבה האחד ואחר..

אין.