אתמול יום ג' 6/6/17 התקיים יום המודעות לקהילת העיוורים ולקויי הראיה. הכותרת שאפיינה את היום הזה התמקמה על ציר מחשבתי והאירה את נתיב מסלול מרוץ שגרת היומיום שלי. "תעצמו את העיניים ותראו".

בשביל לראות - אין צורך בעיניים. יש צורך בחשיבה נכונה ובפחות שיפוטיות חברתית. המרוץ היומיומי הופך אותנו לכבדי ראיה או במילים אחרות לעיוורים.

דוגמא לכך: אוטובוס עצר בתחנה. ניגש אדם לשולי מדרגות האוטובוס והנפנה שאלתו לעבר נהג האוטובוס: "האם זה קו 647"? תשובת הנהג לשואל היתה: " אתה עיוור?! תסתכל מה כתוב בשלט בקדמת האטובוס". ענה לו הנוסע: "תסתכל אתה ותראה. כן אני עיוור".

כולנו חיים בעיוורון מחשבתי. מרכיבים לעיננו משקפיים בעלי זגוגיות אטומות אשר מסתירות מאישוננו מבט נכון לחיים.
האם מצליחים אנו לראות בשפע האור של השמש? כמובן שלא. הסינוור מטשטש ראיה ברורה.

כשברא הקב"ה עולמו. ברא את האור אך גם את החושך. כי לולא החושך לא היינו מצליחים לראות את האור. אם ננסה לראות מחדר מוצף אור מסנוור לעבר חדר חשוך נתקשה לראות לעומת זאת לו נביט מחדר חשוך לחדר מואר נצליח להבחין בברור יותר בנעשה באור.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

המשל מספר על מלך שחפץ היה להעניק ירושתו לאחד משלושת בניו. התקשה המלך בבחירת הבן שכן אהב את כל בניו. החליט לנסותם במבחן מציאות והמשכיל יזכה בירושה.

כינס האב את שלושת בניו. הראה להם צריף גדול, ישן וחשוך. נתן ביד כל אחד מהם 100 זוזים וביקש מהם למלא את חלל הצריף בכסף זה.

קנה הבן הבכור בכסף שקי חול אך הצליח למלא בקושי חציו של הצריף. הבן השני קנה נוצות שבקושי מלאו רבע מהצריף. קנה הבן השלישי ב-30 זוזים נרות. פיזר אותם בחלל הצריף והדליקם והנה כל חלל הצריף התמלא באור. זכה הבן השלישי בירושה.

שיגרת החיים כרכבת מרוץ חשוכה. אנו נוסעים ונוסעים, טובעים בביצה השגרתית המעוותת לנו את הראיה והמחשבה הנכונה. אנו בוחרים להתבוסס בביצת טרוניות ושלל תלונות ולהאשים את הסובבים במקום לעצור אך לרגע ולחשב מסלול חיים מחדש. להביט על האור דווקא מתוך חדרי השגרה ולראות את הטוב המקיף אותנו באהבה.

לא צריך להיות עיוורים בשביל לראות. כי מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך. עיצרו אך לרגע ממרוץ היומיום תעצמו את העיניים ותראו.

יום הזדהות עם כבדי ראיה ועיוורון חיינו#