את מגיעה לשעת ההשכבה מותשת ועייפה, אפילו יותר מכל יום רגיל, הילדים כדרכם, מזהים את החולשה, מתנהגים בהפקרות חסרת תקדים, את מיואשת, קשה לך, את אומרת כבר בפעם העשירית "חכו חכו, הנה אבא מגיע, הוא יראה לכם מה זה!!" ואז הדלת נפתחת, המושיע הגיע, הוא עובר בין החדים לסיים אתך את מסע ההשכבה המפרך, ואז הוא מטיל את הפצצה "אני יוצא ללמוד, קבעתי עם חברותא לעוד רבע שעה"....

בשנייה הראשונה את בהלם, לא תכננת את זה, כבר כמה שעות טובות את חולמת על עוד יד שתעזור לך להשתלט על הפוגרום, חשבת לתת לו לפחות לשטוף את ערמת הכלים, או להעביר מטאטא על הסלון, משהו..

תכננת אח"כ לאכול אתו ארוחת ערב, בסתר הלב קיווית אפילו שהוא יכין אולי משהו לשניכם, הבשורה שהוא הנחית עליך ברגע זה לא מתאימה לך משום כיוון, איך שלא מסתכלים על זה.

אבל את אישה יהודייה כשרה, למרות שחלפו מספר שנים טובות מהשיעור האחרון או ההרצאה האחרונה ששמעת בעניין "נשים במאי זכיין", זה עדיין טבוע בתוכך, יושב לך על הלב במקום משמעותי ומכובד, ולכן על אף הקושי, אין לך ספק שאת מוותרת, את הרי רוצה לזכות בזכות לימוד התורה, את רוצה למלא את ייעודךולתרום לקיום העולם, אז אין ספק שלא תעמדי מנגד, ואפילו תעודדי אותו.

"אין בעיה, תלך" את נושמת עמוק ומשיבה לו בחיוך, "את בטוחה?" הוא שואל בדאגה "תצליחי להשתלט? " הוא מנסה לגשש ולראות אם את שלימה עם עצמך, "כן כן, תלך" את לגמרי שלימה עם עצמך, עם תפקידך וייעודך.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

והוא יוצא, ואת ממשיכה לעבוד, את כבר כמעט זוחלת על ארבע, אך שמחה ומאושרת שהמאמץ לא רק מביא אותך לבית מאורגן ומתפקד, הוא מביא אותך לחיי הנצח, כל פרור שאת מרימה מהרצפה מזכה אותך בעוד שכר לימוד תורה, ובעוד זכות קיום לעולם כולו, את עייפה אך מאושרת.

זהו, העבודות מאחורייך, את מסתכלת בחוסר אמון על הבית שהואיל לחזור למצב תקין, ופונה לדלת להשליך את פח האשפה, המטלה האחרונה להיום, את סוחבת את השקית העמוסה בכוחות על אנושיים, יוצאת מפתח הבניין ו.... את רואה אותו שם, על הספסל, שני חברים יושבים נינוחים לציידו.קליפות הפיצוחים ובקבוקי הקולה הריקים שמוטלים סביב, נותנים לך להבין שהחגיגה כאן לא ארכה דקה וגם לא שתיים.

את בהלם מוחלט, מתחמקת בזריזות שהוא לא יראה אותך, את לא יודעת איך לאכול את המאורע, לבכות? לצעוק? לתת לו בראש? לאיים? לברוח?

את מרגישה פגועה ומתוסכלת, אך יותר מכל את מרגישה מאוכזבת, מסרת את נפשך למען לימוד התורה, על מנת שתהיה לך זכות לימוד תורה משלך, ואכן את שלך עשית מעל ומעבר, והוא- מילא היה הורס לעצמו ורושם לעצמו עוד שעה של ביטול תורה, אבל הוא גם רמס לך את הזכות שלך במחי יד, כיצד יתכן שתקבלי שכר לימוד תורה עבור שעת פיצוח גרעינים?

אשרייך...‏(צילום שאטרסטוק)

ובכן אישה יקרה, יש לגמרא דברי עידוד ונחמה עבורך, בדיוק לסיטואציה שכזו:

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, י"ז עמוד א: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים, יותר מן האנשים . שנאמר(ישעיה לב ט) נשים שאננות קומנה, שמענה קולי, בנות בוטחות האזנה אמרתי".

ודרשו, "שאננות" לעולם הזה, ו"בוטחות" לעולם הבא. והיינו, שהקב"ה הבטיח לנשים שני עולמות. אף שאינן מקיימות את המצות שבעבורן זוכה אדם לעולם הבא. ולפיכך נחשבת ההבטחה לנשים כגדולה יותר מאשר לאנשים. שהם זוכים בעולם הבא רק בזכות קיום מצוות.

וביאר על כך הצל"ח: "זוכות על שנתנו לבעליהן זמן ללמוד, ואף אם בעליהן לא למדו ונענשין על ביטול תורה, נשותיהן מקבלות שכר על כל הזמן".

אז אל תתני לו בראש, אל תאיימי וגם אל תברחי.. זכית! אישה יקרה, המסירות והמאמץ שלך אינם שבים ריקם. כשאת מתמסרת לתורה, גם כשבעלך לא שיתף פעולה ולא ניצל את ההזדמנות שנתת לו, החשבון אתו הוא חשבון נפרד- הוא ייתן את הדין. אבל את - זוכה ובגדול! אשרייך, מה טוב חלקך ומה נעים גורלך.