סבתא נחמה ע"ה, הסבתא-רבתא שלי, הגיעה לארץ בתרצ"ה, 1935. כמוה הגיע גם בן דודה שרגא פרידברג, הי"ד, שהיה צעיר ממנה בשנה. שניהם הגיעו מהעיר טרנופול, אז בגליציה - היום באוקראינה. שניהם הגיעו לכאן מאהבת הארץ, כ"חלוצים". מישהו שידך בין סבתא לסבא יהושע, שהגיע לארץ שנה לפניה, והם נישאו כאן.

בתרצ"ט - 1939, כשסבתא נחמה הרה עם סבתי שתבלחט"א, החליטו בני הזוג הצעיר לחזור לטרנופול כדי לבקר את ההורים, ולאפשר לאשה הצעירה ללדת בבית אמה. גם שרגא חזר אז כדי לבקר את ההורים. השאלה שלי, איך מישהו חוזר כשקולות המלחמה באוויר היו כל כך ברורים, נותרת ללא מענה.

סבא וסבתא נסעו, שרגא נסע, ואת שניהם לכד הצורר הנאצי בעיר בה גדלו כשכבש אותה, עם תחילת המלחמה. סבא וסבתא, הפעם כבר עם סבתי, ברחו בחזרה לארץ. שרגא ברח בדרכו שלו. שלושתם נאלצו לעבור בדרכים עמוסות חיילים נאציים, ולהגיע אל שטחים שטרם נכבשו, בדרך לא דרך, שבסופה הגיעו לארץ ישראל, כשהם ניצלים בעור שיניהם מן התופת הנאצית.

המכתבים מטרנופול המשיכו להגיע עד תש"ב, 1942. קטעים שלמים נמחקו בעטו השחור של הצנזור, אבל ממה שנותר אפשר היה ללמוד על המצב המחמיר. לבסוף, המכתבים פסקו באחת. אחרי המלחמה התברר: המשפחות של שני בני הדודים הוצאו להורג, ונרצחו על ידי האוקראינים, עושי דבריהם של הנאצים. סבתא נותרה נצר אחרון למשפחתה, אוריאל נותר נצר אחרון למשפחתו.

עוד במהלך המלחמה, אוריאל התגייס לצבא הבריטי, ושימש בו כמתורגמן. עם ההכרזה על 'תוכנית החלוקה' הוא התגייס להגנה על הארץ, והשתתף בכמה קרבות בירושלים. הוא נפצע, אבל המשיך להשתתף בלחימה, כשומר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

רב"ט שרגא פרידברג, הי"ד, נפל בקרב על שיח'-ג'ראח, ביום ה' בתמוז תש"ח, ונקבר באופן זמני בבית הקברות בשייח' באדר. חודשיים וחצי לאחר מכן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בהר הרצל. הנצר האחרון למשפחה שהנאצים הכחידו, נפל בקרב.

פרידברג לא היה היחיד מהמשפחה שנהרג. עוד שני בני דודים נפלו באותה הדרך, ועוד אחד מהם היה ניצול שואה - אף שלא נצר אחרון משום שגם הוריו ניצלו. ובמשך שנים רבות היתה בי הטינה הזו כלפי ראשי המדינה: היאך ניתן היה לקחת את אותם שיצאו בעור שיניהם מתחת מגפי הקלגסים הנאציים, שהיוו את ההזדמנות האחרונה לתת יד ושם למשפחה שנכחדה - ולשלוח אותם אל החזית, במהלך שנראה חסר לב?

היום, במציאות שלנו, זהו דבר בל יעשה. בנים יחידים אינם נשלחים לקרב. כך גם בנים למשפחות שכולות. מי שהשכול נגע בו - לא שולחים אותו שוב להתמודד איתו. אבל עם השנים, כל מי ששוחחתי איתו - בין מי שחוו את מאורעות מלחמת העצמאות על בשרם, ובין אם מדובר בחוקרי שואה מהדור השני לשואה - כולם היו תמימי דעים: לא היתה ברירה.

"זו היתה מלחמת השרדות", אומרת לי סבתא שתחי', ומשפטים דומים שמעתי גם מאחרים. "כל מי שהיה יכול להחזיק נשק, הלך להלחם. זו היתה מלחמה על החיים שלנו. ואם מי שיכול היה לאחוז בנשק היה ניצול שואה - אז כן, גם הוא נשלח לשם".

וכך, יום השואה ויום הזיכרון מתחברים להם. וכשכאן בירושלים אנו חוגגים עוד רגע 50 שנה לשחרורה ואיחודה, זה מזכיר שגם החגיגות הללו בנויות על האבל, על כל אותם מאות חיילים שנפלו בקרבות על ירושלים. דמים בדמים נגעו, אבל נשק לשכול. ונשיקת המוות הזו - היא שנותנת לנו, הנותרים בארץ והבונים אותה, חיים.

בדמייך חיי, ארץ ישראל.