רבים סבורים שאדם מנומס הוא זה האומר תודה ובבקשה, אוכל בסכין ובמזלג ואינו דוחף בתור לאוטובוס. האמת היא שאין די בכך כדי להיקרא אדם מנומס. מנומס הוא אדם שאורח חייו מושתת על הנימוס, על יחס נאות וחיובי כלפי עצמו וכלפי הסביבה.

את היחס הזה יונקים אנשים עם חלב אמם, את היחס הזה הם מטמיעים לתוכם עם השנים, בהשפעת הסביבה שבה הם חיים ובעזרת מודעות ורצון להשתפר. הילד הרך קולט את הליכות הנימוס מאביו ומאמו. הוא נולד לתוך מערך מסוים של התנהגויות העטופות בעטיפת ה"נימוסין".

הילד צופה בהוריו ומחקה אותם. עטיפת הנימוסים מתקלפת מהר מאד לעיני הילד, ומאותו רגע שקילף את הקליפה הוא מכיר את הוריו כפי שהם, ומחקה אותם בהתאם לאישיותם האמתית. לכן יותר מכל חינוך חשובה התנהגות ההורים בעצמם. איך תוכל אם לחנך את בנה להודות אם היא אינה נוהגת כך? איך יוכלו הורים לדרוש מילדם לאכול בסכין ובמזלג אם אינם מקפידים על כך?

הורים רבים מגדלים "רובוטים", הם מלמדים את ילדיהם לומר מילות ברכה לזרים, לקרובים ולרחוקים. "בקש בנימוס!" הם מצווים, אבל כשהנימוס נוגע לעניינים יסודיים יותר הילדים אינם נוהגים בנימוס.

לא די באמירת: "תודה" אחרי הסעודה. השאלה מה המסתתר מאחוריה: האם בתוכו חש הילד בתחושת הודיה או שהתודה היא רק כלפי חוץ? ילד שיודה באמת גם יפשיל שרוולים ויסייע לפנות את הכלים מהשלחן, להדיח, לנקות. הוא כאילו אומר: תודה אמא, באמת, אני יודע להוקיר ולכבד ולכן אני גם מעונין לעזור לך". הודיה עמוקה ומושרשת אינה מסתכמת במילה חטופה אחת. נימוס כלפי חוץ מתברר מהר מאוד כתרמית מסוימת. אנשים אוהבים להתקרב לאדם שהנימוס קבוע בו ומוטבע בתוך תוכו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

איך הופכים את הנימוס מהנהגה חיצונית לתוכנה פנימית?

זוהי תורת חינוך שלמה, והיא מקיפה את כל רגעי היום. חינוך ילד לנימוסים דורש חשיבה לפני כל פעולה של ההורה. ילדים לומדים מתוך מה שהם רואים בעיניהם. לכן הם יאמרו לאימא תודה על הארוחה לאחר שישמעו תודה מאבא. הם יאמרו סליחה כשירצו לעבור כשלא ישמעו מהאב: "זוז"! הם יאמרו בבקשה, אם גם מהם יבקשו באופן מכובד ולא יצליפו בהם מבלי לרחם: עשה כך! לך לפה! לך לשם!. ילד מנומס יתקבל באהדה בחברה. ילדים אוהבים ילד שיודע לנהוג כלפיהם בנימוס, ילד שאינו דוחף, שאינו אומר מילים מגונות, שיודע להפסיד בכבוד ויודע לכבד כל אדם.

9 כללים להביא את הילד לנהוג בנימוס:

כלל 1: ילדים לומדים נימוסין כאשר אנחנו מעריכים את הנימוסים שלהם ומצביעים עליהם. ילד יאהב לנהוג בנימוס אם נשבח את נימוסיו: יפה שזכרת לומר תודה על ארוחת עשר שהכנתי לך לכיתה".

כלל 2: דיבורים על נימוסין עשויים להועיל אם הם נעשים ללא הטפת מוסר.

כלל 3: את ההסבר על הנימוס יש לעשות ללא קשר למה שהילד עשה או שלא עשה. כלל 4. הסברים עשויים להועיל אם ננהג לפיהם אנו.

כלל 4: יש לחנך את הילד לנימוס הרבה לפני נתינת הסוכריה. כשסבתא נותנת את הסוכרייה, התודה כבר צריכה להיות מוכנה בפיו.

כלל 5: אל תבהלו אם ילדכם שכח פעם לומר תודה, אם הוא מחונך לכך ושכח יזכור בוודאי בפעם הבאה.

כלל 6: אין בית שלא חשובים בו ערכי הנימוסין, כך גם האווירה בבית תהיה נעימה יותר, ובעקבותיה גם האווירה בסביבה.

כלל 7: תפקיד הילד לעזור בבית, אבל אם ילד הדיח את הכלים, יש לזכור לשבחו ולעודדו.

כלל 8: אם הילד שגה וטעה יש להיזהר לא להרים עליו קול לפני קהל עם ועדה, לפני שכנים, חברים ואחים.

כלל 9: אם מבטיחים לילד משהו ולא קיימנו יש לזכור לבקש סליחה.