אחי ואחיותי הנשואים עושים פסח בביתם, ההורים התבגרו ורק אני תמיד כאן לנקות בשבילם. אילו הייתי נשואה, היינו מתחלקים כולנו בתפקידי העזרה. אבל אני לא. אני הרי "פנויה שעיתותיה בידיה", נכון. אין לי בעל וילדים, אין לי בית משלי. אבל אני עובדת משרה מלאה - אני חיה את חיי, למה הכל נופל רק עלי?

בשנה שעברה כשאבא היה חולה, אני זאת שהלכתי אתו לבתי חולים ולרופאים. אמא אין לה כח. אחים שלי סומכים עלי. במשך חודשים ארוכים ליוויתי אותו לכל טיפול אפשרי. אף אחד לא חשב שגם אני מתמוטטת. אני הרי גדולה ומבינה. התפקיד פשוט נפל עלי בלי לשאול אותי וכמובן מאליו. למזל כולנו אבא הבריא, אבל הוא עדיין חלש. שני הורי מתקשים לעשות פסח בעצמם.

לפני 3 שנים, הם ביקשו לעבור דירה. זה היה פרוייקט שלם. מי זאת שחיפשה דירות, השוותה מחירים, מכרה את הדירה הקודמת, קנתה חדשה, התייעצה, דאגה להעברה, ועמלה וסידרה כל דבר במקומו? אין לי חיים משלי. החיים שלי – שלהם.

הנה דוגמא: כמעט כל צהריים מגיעים אחיינים ואחייניות שלי אלינו, בהתחלה זה היה די נחמד. הם מגיעים וסבתא שלהם, הלא היא אמא, מוציאה ארוחות שלמות בשבילם. נחמד לבוא כשיש מישהו שמגיש לך. אבל אט אט זה הפך לנטל. אני מבקשת לנוח קצת בצהריים, אי אפשר. רעש ופרצי צחוק ודיבורים מגיעים אלי מבעד לדלת הסגורה. וכשהם הולכים, כמעט תמיד נשאר כיור מלא כלים. מעניין מי באמת צריך לשטוף אותם? אמא? הן היא עייפה מהכנסת האורחים הלבבית שלה. הילדים שבאו? אף אחד לא מסביר להם שצריך, והם גם חושבים שהכל כלול.

אז מי? נו באמת! אינני מעזה לדרוש מהם. זה ייראה קטנוני. ומאמא, בוודאי שלא אבקש. שוב אני נשארת אחרונה לכבות את האור. זה קורה יום יום. היו זמנים שהייתי מאירה להם פנים. היום אני פשוט מסתגרת בחדרי ומנסה לעסוק בענייני.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

כשאני מסתכלת סביבי, אני רואה שכל אחד בעולם יש לו מקום משלו. רק לי אין. בעבודתי, הצעירות מתחתנות ומדי פעם יוצאות לחופשת לידה. יש להן אור בעיניים, וכשהן מספרות כמה קשה להן, כי הילד הצמיח שניים ולא נתן להן לישון כל הלילה, הן מתלוננות מאד וחושבות שזה סוף העולם.

מתי גם אני לא אישן בלילה בגלל ילד שמצמיח שיניים? מתי גם אני אעבור דירה לדירה של עצמי? מתי אעשה דברים בבית שלי בלי שארגיש שאני בעצם חיה את החיים של משפחתי? ובקשר לליל הסדר, מתי אתכונן לליל הסדר בנחלת אלוקים הפרטית שלי יחד עם בעלי? בשנה שעברה, כמעט החלטתי לנסוע לחגוג במקום אחר, רק שלא מצאתי את הדרך איך לומר זאת להורי. נשארתי בלב כבד.

הייתי רוצה להרגיש יותר טוב ולהיות פחות מרירה. אם יש לכם עצה טובה בשבילי, אנא כתבו לי.

הניה גולדברג פסיכותרפיסטית לענייני משפחה ושידוכים, בנות הורים זוגות, אישי קבוצתי והרצאות: hgoldberg10@gmail.com