בכל בוקר, כמעט באותה שעה, אני קמה מתארגנת ברצף פעולות קבועות ויוצאת לעבודה, הרכב כבר יודע את הדרך, פשוט פתאום אני מגלה שאני כבר בעבודה, אני חונה באותו חניון, משתדלת באותה חניה בדיוק.

בכל ערב לאחר עיסוקי אחר הצהרים, יש לנו את שעת ארוחת הערב, שעת המקלחות ושעת ההשכבה, כל תזוזה עלולה לשבש לנו את כל הסדר, אפילו עד ליום המחרת.

בכל שבוע אני שומרת על תפריט כמעט קבוע בבישול, באפיה, ואל תעזו לבקש ממני תפריט חדש, אני עלולה לאבד עשתונות.

בכל שבועיים אני הולכת לקניה גדולה, קונה פחות או יותר את אותם המוצרים, וכל המלצה בעניין יעילות הקניה, מעבר לרשת אחרת- מתחרה, מעבר לקניה חודשית או לחילופין קניה שבועית, נופלת על אוזניים ערלות, מה שהיה הוא שיהיה, אין אצלי מקום לגיוונים.

מידי פעם, בהזדמנויות חגיגיות, אנחנו מרחיקים לכת עדלג'ימבורי נחמד, אין בו שום דבר מיוחד שמצדיק את המאמץ להגיע עד אליו, מלבד זה שאני כבר מכירה אותו, את הדרך אליו , אני יודעת בדיוק היכן חונים, אני מכירה היטב את המאפיה הסמוכה שבה הילדים מקבלים את הפינוק ,מעולם לא טרחתי לברר אם יש מקום כזה קרוב יותר ונגיש יותר, מן הסתם יש, אבל זה לא משנה לי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

בכל סוף עונה, אני מגלה שיש לילדים מספר לא מבוטל של פרטי לבוש שלא נלבשו, רק משום שלא טרחתי לחשוב על התאמה של זוג מכנסיים לחולצה כלשהי, או על שילוב של סוודר בסט לבוש כלשהו, כל ערב כמו באוטומט אני מכינה לילדים את הבגד הכי מוכר זמין ונגיש, בד"כ העתק מושלם של מה שלבשו לפני שלשה או ארבעה ימים, יש לי כבר סידרה חשבונית קבועה בנוסחת הבגדים הזו.

בכל קיץ, אנחנו נוסעים לחופשה לאותו המקום, עם אותם השותפים, מוצאים את עצמינו כל פעם מחדש מעתיקים בהעתק מושלם את סדר התוכניות משנה שעברה, או לפני שנתיים, או שלוש.

יש לנו את הגינה של שבת, ואת הגינה של יום חול, ואפילו שעם השנים ועם החלפת הדירה, התקרבנו לגינה אחרת, מעולם לא חשבנו להחליף אותה- את הגינההקבועה שלנו. יש לי את החנות של החולצות, והחנות של הנעלים, את המעילים אני קונה במקום X ואת הנורות לסלון אני קונה במקום Y ,יש לנו את הרופא שיניים, והמורה לנגינה, את מותג של הקמח המלא שממנו אני אופה את החלות של שבת, ואת העיתון השבועי הקבוע שאנחנו קונים בימי שישי. אולי יש טובים יותרמהכלבהכל, נכון, לא טרחתי לברר, כי אני לא אטרח לשנות.

נשמע מוזר? ובכן אני לא לבד: לצ'רלס דוהיג (Charles Duhigg) הכתב לענייני מדע של ה"ניו יורק טיימס היה הרגל אחד שלא הצליח להיפטר ממנו: כל יום בין השעות שלוש לשלוש וחצי, היה דוהיג עוזב את שולחן העבודה שלו, עולה לקפיטריה בקומה ה-14 בבניין המשרדים שבו עבד ואוכל עוגיית שוקולד. כשאשתו העירה לו על כך, התעורר צ'רלס לחקור מה המנגנון שעומד מאחורי ההרגל הבלתי נשלט, תהליך שהוליד בסופו של דבר את הספר רב המכר העולמי "כוחו של ההרגל" שזיכה את הכתב בפרס פוליצ'ר (שנת 2013) על כיכובו של הספר ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס במשך 62 שבועות ברצף.

בשנות התשעים חלה תפנית בהבנת הגורם המוחי שאחראי על מה שנקרא "הרגל", מדענים מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ( ( MITזיהו שההרגלים נשמרים במוח בחלק המכונה "גרעיני הבסיס" זוהי קבוצה של גרעינים במוח, שממוקמים בעומק המוח הגדול, מתחת לקליפת המוח.

ד"ר אן גרייבל ועמיתיה במכון לחקר המוח ב־MIT ביצעו ניסויים בחולדות והבינו שככל שהרגל מתבסס, כך עיקרי הפעילות המוחית סביבו מתמקדים בגרעיני הבסיס והמוח נזקק פחות ופחות לחלקים אחרים. במילים אחרות, ישנו אזור במוח שאחראי על כך שפעולות מסוימות יהפכו מאוסף צעדים מודעים לסדרת פעולות אוטומטיות שכמעט לא מצריכות מחשבה, פעולות פשוטות ומורכבות שאנחנו עושים באופן בלתי מודע, מה שנקרא -הרגל.

על פי מחקרה של הפסיכולוגית פרופ' וונדי ווד מאוניברסיטת דרום קליפורניה, 45% מהפעולות שאנחנו מבצעים מדי יום הן הרגלים. לדברי צ'רלס דוהיג, כשהרגל נוצר, המוח מפסיק להשתתף במלואו בקבלת ההחלטות. הוא מפסיק לעבוד קשה כל כך, או שהוא מסיט את ההתמקדות למשימות אחרות.

לא מדובר בתהליך לוגי של החלק במוח הנקרא הקורטקס שהוא החלק החכם והשקול שלנו אלא מדובר בתהליך אבולוציוני של גזע המוח, בו המוח רוצה להפעיל כמה שפחות מאמץ בהסתגלות שלו לסביבה.

לפיכך, אם אנחנו לא נלחמים בהרגל מתוך כוונה - אם אנחנו לא מוצאים פעולות רוטיניות חדשות - הדפוס יתקיים באופן אוטומטי. ואולם, אם נבין איך פועל הרגל ונלמד את המבנה של 'לולאת ההרגל', השליטה בו תהיה קלה יותר. מרגע שמפרקים את ההרגל למרכיביו, אפשר לעשות בו שינוי.

מהי לולאת ההרגל?- על כך בפרק הבא...