המראות החביבות על הקב"ה

בפרשתנו כתוב הציווי לעשות כיור במקדש. הכיור היה משמש לרחיצת הידיים והרגליים לפני הכניסה למשכן. קודם שנכנס הכוהן למשכן, להקריב קרבן או להשתחוות לקב"ה, נדרש לרחוץ במי הכיור את ידיו ואת רגליו.

הכיור לא נעשה ממתכת יקרה, כמו זהב וכסף, אלא מנחושת דווקא. מהיכן הושגה נחושת זו? מספרים חז"ל שהנחושת הייתה תרומתן של הנשים. הנשים השתמשו במראות שהיו עשויות נחושת מבריקה, ומסרו אותן בעבור המקדש. בתחילה לא רצה משה לקבלן, "מפני שעשויים ליצר הרע", אולם הקב"ה אמר לו: "קבל, כי אלו חביבין עליי מן הכול".

נשאל כמה שאלות:

1. אם כבר להשקיע, מדוע לא עד הסוף? למה לא לעשות את הכיור ממתכת יקרה כמו כסף וזהב אלא ללכת על נחושת, שהיא פחותה בדרגתה ופחות "נחשבת"?

2. הנחושת, ששימשה את נשות ישראל כמראה להתקשטות והתייפות הובאה למשה, שסירב לקבלה, כי שמשה בפועל לעניינים שקשורים ביצר תאווה וגשמיות. מדוע אומר הקב"ה למשה, כי דווקא תרומת הנחושת היא החביבה עליו מכל כלי המשכן שנתרמו?

התשובה לשתי השאלות היא אחת.

הנחושת ששימשה כמראות לצורך נוי ויופי עברה הסבה, מאביזר שייעדו אסטיקה וגשמיות, לכלי קודש במקדש. את הטרנספורמציה הזו יש לעשות בחוכמה ובעדינות. הכיור מהווה מעבר בין חול לקודש, מקום בו שוטפים את הלכלוך ומטהרים את הידיים והרגליים בטרם יכנסו הכהנים לעבודת הקודש במקדש. לפי אופיו, זהו כלי מתווך. שעומד בין הקודש ובין החול, בין החוץ לבין הפנים, בין העולם החיצון לקדושה שבמקדש, ומעביר את הכהן תהליך מחייב של שטיפה ונקיון.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

לכן- החומר שממנו הוא עשוי צריך להיות באותו האופן.

הנחושת ששימשה לכלי של יופי, פיתוי וגשמיות עברה להיות החומר שממנו מורכב הכיור בבית המקדש. לקחת זהב, כסף אבנים יקרות ולעשות מהם כלי קודש- זו לא חוכמה. זה הברור מאליו. החוכמה היא דווקא לקחת נחושת, מתכל לא "מיוחסת" כל כך, שמשמשת ככלי יומיומי וגשמי לגמרי שאפילו משה מסתייג ממנו כיוון שהוא מעודד את "יצר הרע" וממנו- לעשות כלי של קדושה לבית המקדש.

וההוראה לחיינו בפועל:

אדם צדיק הלומד תורה עושה את המוטל עליו. אין פה דבר חידוש גדול. זלעומת זאת אדם רגיל, המתמודד עם קשיים ובעיות, תאוות ויצרים, שאלות וקושיות ובכל זאת רותם את הכוחות שלו לדברים חיוביים, לעניינים של תורה ומצוות- זה הקונץ! כאן כבר יש דבר חידוש, פה בא לידי ביטוי מאמץ, שמגלה את האלוקות גם במה שלכאורה נראה נחות ושפל.

וזו למעשה הכוונה העליונה- לגלות אלוקות בכל דבר שיש בעולם, כי "הכל ברא לכבודו" ולהשתמש בכל חומר, בכל חפץ, בכל תכונה, לדברים חיוביים ולענייני תורה ומצוות ובכך להעלותם לקדושה.

וזה מה שאמר הקב"ה "קבל כי אלה חביבין עלי ביותר"!

כשמתגלה הכוונה העליונה במציאות ממש, והאלוקות מתבטאת גם במראת נחושת שהפכה לכלי קודש במקדש, זה עוד לק בפאזל הגדול הזה שסכום חלקיו נקרא בפשטות: גאולה.

שבת שלום ומבורך!