וכך, בבת אחת, הסתיים לו הפורים. התחפושות זרוקות בצד החדר, בקבוקי יין ריקים, ניירות צלופן מיותמים וממתקים שאיש אינו חפץ בהם. שולחן סעודה מבולגן ומוזנח, נדם שאון השירים, הריקודים, המכוניות הצועקות, השיכורים של פעם בשנה. הסתיים לו הפורים.

איך יכול להיות שהוא כבר הסתיים?

והלא הרגע נפתח והתחיל. איך יכול להיות שהשאיר אותנו ככה, לשקט, לדומיה, ליום רגיל ונדוש וכל כך לא מיוחד. איך? כשהיינו ילדים שרנו: "הלא רק פעם בשנה, ו...מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?". מה? גם אז שמנו לב שהוא חומק ועובר ונגמר כה מהר?

אימא שלי ממקום מגוריה בדיור המוגן אומרת לי:

"זה נקרא מהר? חכי שתהיי בגילי ותדעי מה זה נקרא: מהר!", האמנם? איך יכול להיות יותר מהר ממה שאני מרגישה עכשיו? בקושי פתחנו את הדלת לבחור הראשון שהגיע מישיבת עטרת ישראל לבקש כסף לחיזוק הישיבה וכבר - אנו סוגרים את הדלת, כי מעבר לה יש רק גשם, רטוב, אפור ועצוב.

עצוב? איך אפשר להסתכל כך? מהר? איך אפשר להתלונן? מעגל השנה שלנו לא מחטיא אף רגע קט, הוא מסתובב ומסתובב בדיוק כפי שצריך, באותה מהירות, באותה צורה, באותו כוון.

"הנה, התעודדו", הוא אומר, "עוד מעט מועד נוסף. פסח מגיע, ואחריו ל"ג בעומר העליז, ואחריו..... ועוד מעט קט, ממש בקצה הסיבוב יגיע שוב פורים. ואנחנו יודעים שאם יש משהו ברור וידוע מראש בעולמנו המופלא, זהו הגלגל הזה, שכל ילד יודע באופן מדויק מה משך סיבובו ומתי כל מועד יגיע.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

לכל זמן ועת.

שלום לך פורים יקר. מובטח לנו שיהיה נפלא גם  מחר...