יש להיות צלם, ויש להיות אמן. כל אחד יכול לשלוף מצלמה - ואפילו אחת מקצועית במיוחד - ולתעד אירועים וסיטואציות. אך רק אמן יצליח לתפוס את הרגעים הנכונים, הלוקיישנים, אורח החיים. וגם במגזר החרדי יש קומץ מוכשרים שלקחו את הצילום ללבל אחר.

תפסנו ארבעה מהם, שלמרות גילם הצעיר, הספיקו להרכיב גלריה אמנותית קסומה עם צילומים נדירים. יכולת התפיסה שלהם, הפוקוס, הסבלנות ובעיקר - היכולת להיות בכל מקום בכל מצב, עוד יביאו אותם רחוק.

יחזקאל איטקין, 20

הכי אוהב לצלם: "נופים, מקומות חדשים, מקומות נדירים מכל מקום בעולם".

המוטו: "לנסות לתפוס, לראות ולהיראות, כעין אלוקית".

‏יחזקאל איטקין (צילום: ישראל ברדוגו)

בין טיסה לטיסה, ניסינו לתפוס את איטקין הצעיר, כך שהשיחה בעצם עברה שלוש מדינות עד שקיבלתי את כל התשובות לשאלותיי. עם מצלמה ביד אחת ודרכון ביד השנייה, יוצא איטקין מידי חודש לסיבוב ברחבי העולם וחוזר כשבאמתחתו צילומים יפהפיים. בנוסף, הוא לא מפספס צילומים אישיים עם הנשיא פוטין, ראשי ושרי ישראל, ולהבדיל כמעט את כל גדולי ישראל.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

את דרכו בצילום החל איטקין עוד לפני שמלאו לו שלוש עשרה שנים עם מצלמה שקיבל מתנה מאביו, והפך לצלם מקצועי בעל ניסיון עוד לפני גיל 20. "אבא שלי היה צלם" מספר איטקין, "את הכישרון קיבלתי ממנו, אבל הוא מעולם לא לימד אותי שום דבר על המצלמה. אחרי שקיבלתי במתנה מאבא את המצלמה שלו, התחלתי להתעניין בזה יותר ויותר ולאט לאט הבנתי שאני ממש אוהב את זה וטוב בזה".

‏צילום: יזחקאל איטקין

"יש לי תמונה אחת של ירושלים" אומר איטקין, "הציע לי עליה אוליגרך מרוסיה שלושים אלף דולר. כמעט והסכמתי. והכסף היה מונח לי מול העיניים. אבל אותו אוליגרך רצה לקבל את כל הזכויות על התמונה, והבנתי שזה לא שווה את הכסף הזה. היא שווה הרבה יותר מזה, יש לה ערך מוסף. בסוף התבטלה העסקה ואני ממש שמח שלא התפתיתי למכור לו אותה".

שלומי כהן, 19 וחצי

הכי אוהב לצלם: "צילום שמנסה לספר סיפור בכל תמונה, להביא את התיעוד באופן הכי מובן ומיוחד. זה תלוי במומנטום והזווית שנתפסה התמונה".

המוטו: "כשפונים אליי ילדים ושואלים שאלות על המצלמה והזוויות, אני יושב ומסביר להם כי אני ממש רואה את עצמי באותה סיטואציה רק כמה שנים אחורה".

‏שלומי כהן

אי אפשר שלא להיתקל בבחור המחויך עם המשקף העגול והמצלמה ביד, רץ מפה לשם מחתונה להפגנה וזה בלי לדלג על 'שישישוק'. רק בן 19 וחצי, כבר ארבע שנים נמצא בתחום הצילום וכמעט ואין מקום או אתר (לאו דווקא חרדי) שלא השתמש בשירותיו של כהן.

"תמיד אהבתי לצלם!" מחייך כהן, "מגיל קטן המצלמה לא זזה לי מהיד. בטיולים בתלמוד תורה הייתי קונה מצלמה חד פעמית, וכל שמחה משפחתית הייתה אצלי מצלמה קטנה בכיס. אחרי כל טיול או שמחה הייתי רץ לחנות הפוטו הקרובה עם המצלמה ומפתח את התמונות שיהיה לי למזכרת".

‏צילום: שלומי כהן

איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

"ממשיך להגשים את החלום ילדות שלי ומפתח אותו הלאה. בינתיים אני כל יום ויום מגשים את חלום הילדות שלי, אבל אין ספק ששואפים הכי גבוה ולמעלה".

רפאל חיים סיבוני, 23

הכי אוהב לצלם: "אנשים, פורטרטים, נוף קסום".

המוטו: "ליצור אינטראקציה חיובית עם הלקוח, לחייך המון, ולדעת להקדיש זמן לבורא עולם. לפעמים קורה שאתה עסוק מדי ושוכח מי בעצם נותן לך יד וכלי להצליח".

‏רפאל סיבוני

מגיל 19 סיבוני והמצלמה הפכו לאחד. המצלמה מידיו. בגלל שירותו הצבאי, אפשר למצוא סיפורים שלמים בתמונותיו על חיי הצבא, ובסופי השבוע, תמצאו אותו מסתובב ברחבי ירושלים, מנסה להפוך אבן רגילה לנדירה, וכמובן, לא פוסח על בריתות, חתונות, בוקים וצילומי מוצרים.

‏צילום: ‏רפאל סיבוני

מקום או אישיות שאתה חולם לצלם?

"חתונה של בן של אדמו"ר, ואין מקום יותר טוב מירושלים".

שלמה פוזנר, 21

הכי אוהב לצלם: "אנשים, רגעים פעוטים בחיים שמרגשים אבל לא כל כך שמים לב אליהם, כמו ילד קטן נותן צדקה או אמא שמחזיקה את בנה".

החלום: "להיות אמן פורץ דרך, אמן משפיע. לא סתם צלם".

‏שלמה פוזנר
 
"היו שלושה שלבים בחיי" מפרט פוזנר, "הראשון, כשהייתי ילד הייתי נחשב ל'צלם הטוב ביותר בכיתה'. אחר כך, כשהייתי בישיבה ברוסיה לפני כחמש שנים הגיע חבר עם מצלמה מקצועית ומאז עליתי רמה והתחלתי ממש לעסוק בזה. השלב האחרון זה שהתחלתי להבין מזה אמנות בצילום וזה הכי קידם אותי. בעזרת השם, אני מתחיל בקרוב ללמוד בבצלאל במחלקה לצילום".
 
צילום: שלמה פוזנר

יש תמונה שאתה הכי אוהב או גאה בה?

"אני גאה ב-90% מהתמונות שלי" מצחקק פוזנר, "זה כמו ילדים. אין אחד שהוא גאווה, כולם גאווה".

מקום או אישיות שאתה חולם לצלם?

"הודו, אפריקה, מקומות שכוחי אל. אני סוג של אנתרופולוג. מאד אוהב לצלם גזעים, חברות, לעמוד על השוני בין אדם לאדם, להבין שלכל אדם יש עולם שלם משל עצמו".

אתם חושבים שמהמגזר החרדי יצמחו טאלנטים מפורסמים בתחום?

רפאל: "צלמים במגזר שלנו יש בשפע. העסק הזה מאד תחרותי בזמן האחרון. הרבה צלמים מנסים לתפוס את המקום הזה במגזר, כי תכל'ס היום מאד קל לתפוס מצלמה ולצלם. נכון, המקצועיות והצד האמנותי זה הרבה מעבר, אבל בהחלט אפשר למצוא אצלנו אנשים מוכשרים עם יכולות מטורפות ועולמיות".

מה המפתח להצלחה בעולם הצילום?

יחזקאל: "להתחבר לאנשים הנכונים שיודעים להעריך את העבודה שלך ואת היכולות שלך".

לצלם חרדי יש מגבלות שעלולות למנוע ממנו לנסוק ולהפוך לשם עולמי?

יחזקאל: "ברור שיש מגבלות. יש דברים שהוא לא יכול לצלם, יש מקומות שהוא לא יוכל לעבוד בהם אפילו אם יהיה ממש ממש מוכשר, אבל זה לא סותר אותו מלהגיע להצלחה. קחי לדוגמה את חנות הצילום הכי מצליחה בעולם שנמצאת במנהטן, היא שייכת לחסיד סאטמר! הווי אומר שיום שישי הוא סוגר מוקדם ובשבת לא עובדים. זה הכל תלוי בך, כמה אתה באמת רוצה להצליח ולא להאשים את העולם שלך מדוע אתה לא מצליח".

שלומי: "מה זה אומר בעצם? כמה שנים של עבודות בחו"ל? לייקים ממפורסמים? אז הנה, בשנה האחרונה טסתי לכמה טיסות עבודה ברחבי העולם והנה בדיוק עכשיו אני סוגר לעוד מדינה לשבוע הבא. זה הכל תלוי ביכולות שלך ובעקרונות שלך ובהתמדה שלך להוציא את התצלום המושלם ביותר והנדיר ביותר.

אני לא יכול לצלם בבית קברות כי אני כהן או שלא אוכל לצלם מנזרים וכנסיות כי המקומות האלה נוגדים הדת שלי, אבל אני פשוט מראש מבין שזה לא אפשרי ולא לוקח את זה בתור מגבלה! ההפך! אם אתה לוקח את עצמך מהמקום המוגבל הזה ועדיין מוציא תצלומים נדירים זה הופך את היכולת שלך לרמה עולמית. לקחת את המקום השמרני והסגור ולהפוך אותו לסיפור, כגון מאה שערים והרחוב החרדי ההארד קור, כמו שעושים צלמים גדולים בעלי שם במגזר החרדי, זה בעיני יכולת עולמית והצלחה שאחר שיש לו את האפשרות לעשות הכל מהכל לא יוכל להגיע אליה".

שלמה: "אני חושב שהדת די מגבילה את האמנים. לא הכל מותר ולא הכל אפשרי, אבל אם אתה אמן טוב וחדור מטרה, שום דבר ושום מגבלה לא תעצור אותך לקרוע את השמים".