אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי ברדיו על שכחת ילד ברכב, אני זוכרת שעבר לי בראש: "איך אפשר? איזה הורים". אני זוכרת גם את הפעם השניה, והשלישית, וזכור לי איזה קיץ אחד שכמעט כל יומיים שמעתי שוב, על תינוק שנשכח. אני זוכרת שאז הבנתי, שאם זה קורה כ"כ הרבה, כנראה שזה הרבה יותר מפחיד ממה שזה.

לימים הפכתי בעצמי אמא וטפשת הריון/אחרי לידה/איך שתרצו לקרוא לזה, הפכה אותי סנילית עד לכדי שכחת הפלאפון במקרר, וניסיון נואש ומתסכל לחפש אותו, או תרופה שמצאה את עצמה בארון חומרי הניקיון ולא במקרר, להבדיל, הרגשתי כמו חולת אלצהיימר ופתאום הבנתי כמה מפחיד לאבד שליטה, כמה מפחיד לשכוח דברים כ"כ נורמטייבים.

קראתי על אלף ואחד רעיונות ופתרונות וגדג'אטים למניעת שיכחת ילד ברכב, ממחזיק מפתחות מצפצץ ועד לאפליקצייה שמכריזה בתום הנהיגה תזכורת לא לשכוח אף אחד. ועד כמה ההתעסקות בזה הפכה נפוצה.

ראיתי משפחה שלמה שהתפוררה מבפנים לאחר אובדן ילד, שהתמודדה עם אשמה וייסורי מצפון שאכלו אותם. והבנתי, שכחה היא פשוט שכחה. היא לא בהכרח הזנחה, לפעמים זאת רק דרכו של בורא עולם להזכיר לנו שהוא יכול למחוק לנו מהתודעה את הפעולה הכי טרוויאלית בעבורנו.

ומאז, אני מתפללת, אני מתפללת לא לשכוח. "אבא, הצילנו מן הניסיון, שלא נשכח לזכור".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים