סבי נפטר כאשר הייתי קטנה. אימי ושני אחיה שגדלו כבנים לניצולי שואה מספרים כי אביהם היה מספר על זוועות השואה ובוכה. יש סיפורים רבים על השואה, חייהם של מיליוני יהודים נגדעו במשרפות החיים. וחייהם של ניצולים רבים אמנם ניצלו אבל 'נמשחו' באבק המשרפות. ככל שעוברים השנים וחילופי הדורות אבק המשרפות הולך ודועך. אך לא אצל בני, נכדי וניני הניצולים.

אני הייתי ילדה בת 4 השבה מהגן הישר לבית סבתי. אימי ואבי עבדו ואני הייתי מתלווה לאחי הגדול באופן קבוע לאכול ארוחת צהריים יומית אצל סבתא. אישה מקסימה מסודרת ושורדת. שורדת את החיים על אף שהיא כביכול חיה כעת במקום מבטחים, שורדת את שרידי העבר הנורא.

היא אהבה לבשל מה שאנחנו אוהבים, היתה לה כמין ערגה מיוחדת ואור מיוחד של שמחה היה זורח בעיניה, כאשר היינו פוצחים את הפה ומכניסים ביס מהמטעמים שהכינה, היא אפילו היתה מזילה דמעה מהתרגשות. לא ניתן להסביר את השמחה הזו, שמחה מהולה בתחושת ניצחון - אבל לא חד פעמית, אלא באופן קבוע. וסבא היה אומר: 'בשואה היינו אוכלים קליפות וטועמים גן עדן בתוך הגיהנום'...

היום אני תלמידת סמינר השואה עבורי היא לא יום בשנה או ארוע טראגי שחוותה אומה שלימה, השואה היא נוף ילדות, היא אבני דרך גם לדורות שגדלו בצילה. סבתא כבר מבוגרת אבל מאושרת היא תמיד ביום השואה מביטה בתמונת אחותה הגדולה זו שנותרה שם מאחור זו שנופפה לה לשלום אחרון.

רק מתבוננת...

ובסוף פולטת באנחה מהולה בעצב ושמחה. תודה!!