על פי ההלכה (שולחן ערוך אורח חיים, א-ג) נפסק כי "על כל ירא שמים להיות מיצר ודואג על חורבן המקדש". שמעתי השלמה נפלאה לכך בשם אחד האדמור"ים הגדולים, כי ההלכה מדגישה במיוחד חובת דאגה וכאב על חורבן הבית רק ל"ירא שמים". שכן מי אינו כזה, צריך קודם לכאוב ולכבות על חורבנו שלו.

כאב עם ישראל בחורבן הבית, נסוב אם כן, גם ואולי בעיקר, על חורבננו אנו. וכאן התביעה היא עלינו, כעם ישראל, כציבור מוגדר חרדי, וככלל כבני אדם. כמה אנו מרגישים כאב על חורבן בית ראשון ושני, וכמה אנו משכילים להפנים מכך את הכאב והצער אלינו, על היותנו מה שאנחנו ובעצם על מה שאנחנו לא.

אם בעוון שנאת חינם חרב בית ה׳, אין כעת סיבה שהוא ייבנה שוב. לצערנו, שנאת החינם לא פגה מאיתנו. חלקנו הגדול עסוקים בפירוד ומחלוקת. כעם וכציבור אנו מפורדים, מפוצלים ושנואים האחד לשני. עת מלחמה וסכנה – היא האפשרות היחידה לאחד בינינו, זמנית לפחות.

אבל המושג עם אחד עם לב אחד, פסה ועבר מהעולם. אנו מקוטלגים מגזרית, מגדרית, קבוצתיות וקהילתית. עסוקים בשלי אל מול שלך. כולם אוחזים בהכל ורק מתעקשים להוכיח כמה כולה שלי ולא שלך. אנו צבועים בצבעי תת אנוש, שמאפשרות חיפוש אחר המפריד, המבדל והמבתק בתוכנו. וזה עצוב. זה להיות מיצר ודואג במקום בו בדיוק בשביל זה חרב ביתנו ועלה באש מאכולת.

לצד הכאב על העבר, על החורבן וימי האבל הלאומיים שבכל הדורות, עלינו לחשוב ולפעול לבנות את החרב. בנין בית המקדש, שכולנו מייחלים ומתפללים לבנייתו במהרה, הוא תהליך שיקח זמן. בנייתו מתחילה בלב כל אחד מאיתנו. אבן על אבן, במקום שייזרק מאחד על משנהו, עליו להיבנות אחד לצד רעהו. יד ביד, במקום שתורם אחת על זולתנו, עליה להיות משולבת האחת בזרוע עמיתנו. כי לכך נוצרנו עם ואומה. וכל עוד זה לא קורה, כולנו פחות יראי שמים, ויותר נדרשים להיות מיצרים ודואגים על חורבן עצמנו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים