בקצב החיים המטורף של היום אנחנו מוותרים על דברים רבים שכילדים חווינו כדבר מובן מאליו. אולי בגלל הצורך של שני בני הזוג לצאת ולפרנס, אם בגלל יוקר המחיה, אם בגלל עול המשכנתה הרובץ על כתפינו, בכל מקרה המשמעות המידית היא בית בלי ריח של אוכל.

גם ילדים הנחשבים כ"סרבני אכילה" כאלה שצריכים להתחנן אליהם לאכול פיסת עוף קטנטנה, ריח האוכל שאמא הכינה נחרת בזיכרונם ומקנה להם ביטחון עצמי. ילד שחוזר הביתה מיום לימודים ארוך בבית-הספר ומריח את האוכל שמתבשל באהבה על הגז ולא נשלח לאכול פיצה או המבורגר בחנות מתחת הבית יאכל יותר מזון בסופו של יום.

בניגוד לדעה שילדים אוהבים אוכל מטוגן ומהיר – "ג'אנק-פוד", מחקרים שנערכו בנושא העלו שילדים זקוקים לאוכל ביתי כצורך נפשי, כחלק מתוך הזהות הפנימית שלהם לדעת שביום חורפי מחכה להם "מרק חם"  גם אם הם לא ממש אוהבים מרק.

ד"ר ארווין גולדקנוף פסיכולוג התפתחותי מאוניברסיטת קליפורניה אומר כי תחושת הביתיות נבנית בעיקר בשל ריחות המזון המתבשל בחלל הבית "היכולת שלנו לזכור ריחות היא מופלאה אנו זוכרים יותר ניחוחות מאשר מידע כך שהקישור בין ריחו הנעים של מרק המתבשל בערבו של חורף סגרירי בונה את תחושת הביתיות אצל הילד ומחזק את הביטחון העצמי שלו"

כמובן שקצב החיים היום לא מאפשר לכולם לבשל יום-יום, אבל חשוב מאד לא לזנוח את הבישול רק לשבתות וחגים. ילד צריך להתרגל להריח את האוכל ובסופו של דבר הוא גם יאכל טוב ובריא יותר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים