את הנשים המקסימות הללו – לצערי לא זכיתי להכיר, ובכ"ז הן הסכימו לשתף אותי ברגשותיהן הכמוסים ביותר, בציפיות, באכזבות ובכאב שמלווה אותן לאורך כל הדרך. ומי שחשב שמדובר בכאב לב שנובע מצער- כנראה שלא ידע – ואולי טוב שכך, שלכאב הזה מתווספים עוד סוגים רבים של מכאובי גוף ונפש, ולא מבחירה. שהם סובלים בשקט בשקט בכדי לזכות- אולי- לחבוק בזרועותיהם תינוק אמיתי, חי, נושם ובריא. 

"לא קל לי לגלות שבכל מקום שבו אני דורכת כולן פתאום בהיריון", אומרת לי מיכל. ההרגשה הפסיכולוגית הזאת מלווה ממתינות רבות, זה די מלחיץ לגלות שגיסתך הקטנה שנישאה רק לפני חצי שנה כבר מטפחת בטן קטנה כשאצלך עדיין לא זז שום דבר. ובייחוד כשתמיד תמצאנה בשטח נשמות טובות שתדאגנה להזכיר את זה, לשאול, לחקור, לייעץ ולהעיר הערות חסרות טקט. 

"אז עדיף שפשוט לא יתעניינו וזה?" אני שואלת נבוכה. 

"זה מורכב" היא עונה לי. "זה תלוי בהמון דברים שסביר להניח שרוב הסובבים אותי לא יכולים לצפות..." 

אני מתחילה להבין שמבעד לניסיון להבין מה עובר על מאותגרות פוריות (עוד מושג עדין שלמדתי במהלך חקירת הנושא), ואיך הן היו מעוניינות שנתייחס אליהן, יש עוד המון דברים שאנחנו אפילו לא מתחילים להבין. 

עצם הפניה לטיפול- הכאב הפיזי והבושות הכרוכים בכל התהליך – הם כבר מבוכה גדולה, הסבל שמתווסף לחדירה למקומות הכי אינטימיים ומלווה דרך קבע בהזרקה של הורמונים מלאכותיים שמשתוללים בגוף ויוצרים תופעות שהקשר בינן לבין נוחות דומה לקשר המשפחתי בין אובמה לקלינטון . אך הכמיהה העצומה לילד מסייעת לזוגות הללו להתגבר על הכל ולהתמקד בתוצאה הצפויה. 

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

ואמנם התוצאה מתקבלת כשבועיים לאחר הטיפול, אבל לא תמיד זאת התוצאה הצפויה... 

בשבועיים של ההמתנה הן תהיינה מלאות תקווה, אופוריה תמלא את חלל האוויר וההתרגשות תמלא אותן עד גדות. אבל תשובה שלילית שמגיעה אחרי שבועיים של ציפיות מתוקות – מנפצת את החלום באכזריות אל סלע המציאות ועלולה לגרום למשבר עמוק, התקפות בכי ולפעמים גם לדיכאון. המנוסות מביניהן כבר תדאגנה לספק לעצמן תעסוקה מסיחת דעת בכדי לא לצלול עמוק מידי בים האכזבה. 

פה גם טמון המפתח לשאלת ההתייחסות של הנשים המקסימות הללו אל הפידבקים שהסביבה מייצרת. 

רחרוח חסר טקט כמו: "יש משהו חדש"? מלווה בליטוף מטריד של הבטן (הריקה יש לומר...) ייענה בשבועיים המתנה בחיוך חביב ותשובה בלתי מחייבת. ולעומת זאת לאחר קבלת תשובה שלילית הוא יכול לייצר מלחמת עולם של ממש. 

למען האמת קשה לדעת מה לומר, למי ומתי. חשוב מאד להתאזר בהמון תבונה ורגישות לפני שאתם מחליטים להגיד דבר מה בנושא וכדאי שתהיו מספיק קרובים, רגישים ובעלי טקט בכדי להרשות לעצמכם לברר מה מצב העניינים. 

מנגד, אומרת לי שרית: "אל תרחמו עליי, אני לא מסכנה. אני נמצאת במקום בו אני נמצאת לא מבחירה אבל אני יודעת שלא הגעתי למקום הזה סתם. אני מקבלת מהתהליך הזה המון ומתחזקת ממנו כל יום יותר ויותר. תשמרו את העיניים המרחמות, את השאלות המיותרות והכאילו מתעניינות למקומות אחרים שיותר קשורים אליכם. כן, יש תקופות קשות שאני זקוקה בהם לחיבוק מנחם ואוהב, יש תקופות שקשה לנו מאוד מבחינה כלכלית כי התרופות האלה קורעות את הכיס, יש תקופות של ייאוש וחסר אמונה. אני רק צריכה שיקבלו אותי ככה, ושלא יגידו לי לצאת מזה, ושלא יתנו לי עצות שלא באמת מבינים מה הן אומרות, ואל תנסו להיות פתאום רופאים, או יועצים, כאלה יש לנו ב"ה מלא..". 

מתן עצות אגב, היא תופעה מוכרת להחליא. החל ממה כדאי לאכול, על מה לא מומלץ לבזבז את הכסף ואיך לא- סגולות הזויות בסגנון של למרוט שפם של ג'ירפה בליל ירח מלא..... 

למי שמזהה את עצמה עם שתי השורות האחרונות- מומלץ לקרוא שוב את בקשתה של שרית- ולהפנים אותה היטב. 

ובכל זאת, לא תמיד כדאי להתעלם, אך גם אם חשים מספיק קרובים בכדי להתערב, לעיתים מספיק שתאמרו להם בדרך אגב שאם הן מעוניינים לשוחח – אתם תמיד נמצאים שם בשבילם. הם כבר יחליטו לבד אם הם מעוניינים לשתף אתכם או לא. 

ולא מספיק כל זה, קיימות גם התמודדויות נוספות: 

"אני מתביישת לספר, אבל קורה בהחלט שאני מקנאה, זאת לא קנאה שבאה מתוך רצון שלאחרות לא יהיה, אלא רצון חזק ועוצמתי שגם לי יהיה את הדבר המדהים הזה". היא אומרת, ומיד מוסיפה: "ובכל אופן עצם התחושה הזאת מעוררת בי סלידה מעצמי". 

קשה להן להגיע לבריתות, מבטי האנשים משפדים אותן, הדמעות עומדות בזווית נוחה מאד להתפרצות ולעיתים קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותן. יתכן והן תעדפנה את חוסר הנעימות בלא להגיע אך לעיתים כשמדובר בחברה קרובה או בת משפחה – חוסר הברירה מכריע את הכף והן מתעלות על החשש הסביר שבו מישהו שאכפת לו מידי ימנה אותן לתפקיד ה"קוואטר" ויחשוף את כאבן גם לאלו שעדיין לא חושדים בשום דבר.

בחזית הביתית – מדובר בעניין אינדיבידואלי, כל עוד מדובר על תקופה שאינה עולה על שנים בודדות, ההמתנה עשויה בהחלט להדק את הקשר בין בני הזוג, אך כשהזמן מתחיל להתארך ואין עדיין שום דבר תמיד עלולים לעלות חששות וחוסר בטחון שמוסיף על הלחץ הקיים ממילא.

ותתפלאו לשמוע שהעניין הזה, מעבר לעלויות היקרות שלו – שלא תמיד ממומנות ע"י סל הבריאות, מטריד גם במישור הכלכלי: 

הלבטים: השקעה בגאדג'ט או בטיפולים

"לא מזמן רציתי לקנות לעצמי גאדג'ט יקר" משתפת שרית "הייתי אחרי טיפול שכשל, והתחלתי להבין פתאום שאי אפשר לדעת כמה זמן זה הולך לקחת עד שנצליח. מצאתי את עצמי בהתלבטות – האם אני יכולה להרשות לעצמי את הקניה, כי אחרי הכל אנחנו זוג בלי ילדים, או שאני צריכה לצאת מנקודת הנחה שבסבב הבא נצליח, ואז אני אצטער על הבזבוז הנוראי של הכסף שאיתו יכולנו לקנות עגלה".

"עמדתי שם בקניון וניהלתי דיון שלם עם בעלי אם אני יכולה לקנות או לא בהתחשב בהריון שיגיע בתאריך עלום כלשהו. אמנם זה בסך הכל גאדג'ט, אבל זה גרם לי להבין שהחיים שלי נכנסים ל-HOLD באורך לא ידוע, שבו אני לא אוכל לקנות בית, כי אני מעוניינת לגור ביישוב מסוים רק לאחר שכבר יהיו לי ילדים, או לוותר על דברים מסוימים כי אולי אוטוטו אהיה בהיריון". 

אני יוצאת מנקודת הנחה שרוב האנשים בעולם אינן מעוניינים לפגוע ומשתדלים להתייחס למצבכן ברגישות, ובכל זאת לא תמיד זה מצליח, לא תמיד אנחנו יודעים מה המינון המדויק, ולפעמים אנחנו גם פוגעים או מטרידים מבלי משים... 

"אני רק רוצה שיתנהגו איתי כרגיל, ולא ירגישו צורך מיוחד להתחשב בי. אני לא רוצה שחברות ירגישו לא נעים לספר לי על הריון שלהם כי הן חוששות שאני יפגע – לא רוצה להיות בעמדה כזו שלאנשים לא נעים ממני או שהם חוששים להתקשר אלי. גם אם הם לפעמים עושים פשלה או אומרים את הדבר הלא נכון, זו התמודדות שלי עם עצמי ואני לא כועסת, כי אני יודעת שאני זו שבמצב רגיש והם אלו שבסך הכל בני אדם ומתנהגים נורמלי." אומרת שרית. 

תהיו רגישים

ומיכל מוסיפה: "תהיו רגישים, כשיש חברה שאין לה ילדים, יש עוד המון נושאים שאפשר לדבר עליהם חוץ מטיטולים ועגלות. סתם כי זה לא נחמד להיות חלק משיחה שאין לך מה להגיד בה.. וכשחברה כזאת מתקשרת לא חייבים פעם בשתי דקות לספר על הילד המהמם שלכם, מספיק פעם אחת במשך כל השיחה.. אני יודעת שהילדים שלכן הם כל חייכן בדיוק כמו שהאין ילדים שלי הוא כל חיי ולכן אני מבינה את הצורך והרצון שלכן לדבר על זה ואני גם שמחה לדבר אתכן על זה, אבל לא כל הזמן, קצת קצת תתחשבו בתחושות שלי לפעמים..."

זאת באמת ההזדמנות לומר לכם שאנחנו חושבים עליכן, ומשתדלים לפסוע בין הטיפות, להיות אתכן, ומנגד לא לחטט מידי ולא לפצוע. להתפלל עליכן – אבל בלי לגרום לכם להרגיש מסכנות או מרוחמות 

לחבק אתכן ולאחל מכל הלב– שההמתנה הזאת תפסק בקרוב מאד ותזכו לזרע של קיימא-  לחבוק בזרועותיכן תינוק או תינוקת ואולי תאומים בריאים ויפים שימתיקו לכן את התקופה הארוכה והלא פשוטה הזאת. הכול בקלות, בשמחה ובבריאות.