מגוחך לצפות מילד שלא לימדו אותו לקרוא לדעת קרוא וכתוב, כך גם אין טעם לצפות שילד יידע לשחק לבד אם אף אחד לא דאג להעניק לו הרגלים של משחק עצמאי. למרבה הפלא, דווקא הגישה החינוכית-התפתחותית של היום היא ההרסנית ביותר בכל הקשור ליכולת המשחק העצמאי על כל יתרונותיו הרבים. המבוגרים מזניחים את המיומנות החשובה הזאת, לילדים אין כמעט הזדמנות לרכוש אותה באופן עצמאי, אז מה הפלא שכשהם נשארים רגע לבד,פתאום משעמם להם?

לילדים יש נטייה טבעית לחקור את העולם וללמוד דברים, ואנחנו בתור הורים משקיענים מספקים להם גירויים שונים ומגוונים, מקדישים זמן להתפתחות שלהם. משחקי התפתחות, פאזלים, "סורטרים", תמונות עם חתלתולים חמודים ופירות יפיפיים, שעת ציור, שעת סיפור... מהתינוקייה הילד רוכש ידע רב בכל הקשור לגדלים, צבעים, מיון לקבוצות, הפכים, חגים, תופעות טבע וכו' וכו'. בשעות הפנאי אנו מציעים לו סרטים מצוירים (חינוכיים), משחקי מחשב (התפתחותיים), אפליקציות לקטנטנים (מאתגרות).

בשעות הערב אנו לוקחים אותם לחוגי ספורט, אומנות, מחול והעשרה. בכל חופשה קצרצרה אנו רושמים אותם לקייטנות, קונים כרטיסים לאין ספור הצגות, סדנאות ומופעים. בנסיעות אנו מקפידים לספק להם שירים, סרטים, משחקי כף יד וצעצועים חדשים שיעסיקו אותם לחמש דקות נוספות.

אכן, כל האמצעים האלה תורמים להתפתחותו השכלית של הילד. יתרה מזו, בעולם שדוחף למצוינות, כשלבתי הספר דרישות נוקשות, כשהאוניברסיטאות מחמירות והמעסיקים מתאכזרים, אין כנראה דרך אחרת חוץ מלזרז ולטפח את ההתפתחות הזאת. הבעיה מתחילה כשההתפתחות המופעלת מבחוץ באה על חשבון ההתפתחות הטבעית, המופעלת ע"י המנגנונים הרגשיים והקוגניטיביים של הילד עצמו.

שיעסיקו את עצמם. חלום אפשרי? (צילום: shutterstock)
שיעסיקו את עצמם. חלום אפשרי? (צילום: shutterstock)

 

המצב מסתבך עוד יותר כשהחלק של ההתפתחות האינטנסיבית גדול כל כך שלכל תחומי החיים האחרים פשוט לא נשאר זמן. והילד הופך מילד רגיל למושא של תכנית חינוך, התפתחות והעשרה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

אז אנחנו בעצם מקבלים ילדים שממולאים בידע כמו פלפל בבשר טחון, אבל אין להם שמץ של מושג מה לעשות עם כל הידע הרחב הזה. הם יודעים את שמות הצורות הגיאומטריות, אבל לא מסוגלים לבנות בית לבובה מקוביות בגדלים שונים. יש להם ערכות יצירה מדהימות, אבל אין להם שום רעיון מה אפשר לעשות מאוסף מוזר של חרוזים, עלים, ניירות וטושים.

וכל זה דווקא הבעיה קטנה ביותר. כיוון שכל המשחקים ההתפתחותיים מחייבים נוכחות של מנחה שיסביר, ידריך ויכוון, כשהם נשארים לבד, הם לא רק לא יודעים מה לעשות עם עצמם ועם החומרים הנמצאים סביבם, הם גם פוחדים לעשות משהו על דעת עצמם. הם מתרגלים שכל משחק מלווה בהוראות ברורות, הם מתרגלים למשחקים שמאתגרים אותם וקצת קשים עבורם, הם פוחדים לנסות ולטעות ומחכים להוראת והסברים.

אז מה עושים? ראשית, מתחילים מוקדם ככל האפשר. גם תינוק קטן יכול לשחק לבד עם צעצוע, ללעוס אותו ולחקור את תכונותיו בלי שאמא שלו תעמוד לידו, תשמיע קולות מצחיקים ותסביר לו ש"זו מכונית, היא נוסעת, היא ממש לא פטיש ולא צריך להכות בה." ככל שילד יתרגל יותר לתהליך של חקר עצמאי, של ניסוי וטעייה, כך הוא ירגיש בטוח יותר לנסות דברים חדשים, ליזום משחקים וליצור דברים.

שנית, גם אם זה ממש מתבקש, עלינו לתקן כמה שפחות את ילדינו. לא כל דבר דורש הסבר ותיקון. ההסברים מלמדים את הילד, אבל לא נותנים לו הזדמנות לפתח את היצירתיות שלו. בהמשך הילד כל הזמן יחפש מישהו שיסביר לו מה "נכון". כך הוא גם לא יידע מה לעשות לבד, ללא המדריך, המפעיל, הגננת או ההורה. כשהילד רגיל ליזום וליצור, גם יש הרבה יותר סיכוי שברגע שהוא ישתעמם הוא ילך לבנות בית משמיכות וקופסאות, ולא יציק לאמו העסוקה בדרישה לקבל הוראות מפורטות למשחק שהיא עצמה תיזום, תעביר ותכוון.

 

אחרי: תעסוקה עצמאית מפתחת (צילום: shutterstock)
אחרי: תעסוקה עצמאית מפתחת (צילום: shutterstock)

כמו כן, אל תחלקו משחקים ל"התפתחותיים וטובים" ו"סתמיים וחסרי טעם". כל משחק הוא חשוב, הוא מפתח יצירתיות ודמיון, אמפתיה ויכולת לנתח את המצב. משחקי תפקידים הם כלי מצוין להתפתחות הרגשית של הילד, אך לצערנו, בעולם של משחקי מחשב, הצגות חינוכיות ואפליקציות התפתחותיות, לילדים פשוט לא נשאר מספיק זמן בשבילם.

ילד לומד דברים, אך לא מקבל הזדמנות לחוות דברים. אז גם אם נראה לכם שהילד סתם עושה שטויות, אל תמהרו להפנות אותו למשהו "מועיל יותר". בזה הרגע הוא רוכש את מיומנות המשחק העצמאי, המיומנות הכי פחות מדידה, אך חשובה במיוחד גם לו וגם לנו. ואגב, אם אתם רואים שהוא משחק לבד, אל תשכחו לעודד ולשבח אותו על כך.