כבר הכרנו בפעם הקודמת: אני חרדית מבטן ומלידה, בת 32 ועדיין רווקה. אפשר גם לקרוא לי 'עוד לא נשואה'. תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. עלי. איך אתם מסתכלים עלי אני כבר יודעת: חלקכם מרחמים עלי, ברמות אמפתיה משתנות, אבל רובכם מאשימים אותי. מאשימים אותי ממש. משהו בי הרי חייב להיות לא בסדר אם הגעתי ל"מצב הזה". מהסתכלות שטחית על החיים הזורמים מסביבי, אפשר מיד לראות שכולם, איכשהוא, הגיעו ל"מצב הזה", איזשהוא מצב. עד כמה שנחזיק מעצמנו יצורים בעלי אינטלגנציה, בחירה, שליטה ותכנון - אנחנו מובלים, כל הזמן מובלים על גלי המציאות - והם חזקים מאתנו. 

ההאשמה מצחיקה אותי. ראשית, בגלל שבנקודה הזו היראת שמים תמיד נעלמת. פתאום אין "הכל מלעלה", האמונה בהשגחה העליונה המכוונת מתאדה בערפל. רק. אני. אשמה. 
אחר כך גם מגיעה ההבנה על מה אני מואשמת יותר מכל: אני נידונה לקלון מפני שלא רע לי. 

"אני לא מבינה אותך," אמרה לי חברה בברית של בנה של מכרה משותפת "את לא רוצה גם? תראי איזה דבר נפלא זה!" ובכן, חברתי היקרה, אני יודעת כמה זה נפלא. או כמה זה יכול להיות נפלא. אני גם יודעת את הנפלאות שאת לא שמה לב אליהם, בגלל שאת לא עוצרת לרגע ורודפת אחרי הדבר הנפלא הבא. אם הייתי נופלת למלכודת שלה, יכולתי לספר מה נפלא בלהיות רווקה. מה היא מפסידה. ואפילו לא הייתי צריכה להמציא דבר בעצמי, במשך כל השיחה היא סיפקה לי ציטוטים מפלילים, על הקשיים עם בעלה והילדים, שיכלו לשמש נגדה בכל בית משפט. 

אבל אנחנו לא חיים כי עשינו טבלת העדפות של "יתרונות" מול "חסרונות" וראינו מה משתלם לנו. גם היא, בסוף כיתה י"ב, לא התחתנה בגלל איזו הכרה בנפלאות הנישואין. היא התחתנה כי כולם מגיעים ל"מצב הזה". כל המצבים הללו הם נתונים, השאר זה כבר פרשנות שלנו. הרגשות שאנחנו בוחרים להעצים, הצדדים שאנחנו מחליטים להפנות אליהם את התאורה. רק כי זה מחמיא לנו יותר. 

זמן איכות עם עצמי. אילוסטרציה, כמובן (shutterstock)
זמן איכות עם עצמי. אילוסטרציה, כמובן (shutterstock)

"לא יכול להיות שאת לא סובלת," התווכחה איתי חברה אחרת. "את לבד כל כך הרבה שנים, את חוזרת כל יום לבית ריק, את מבשלת בסיר קטן לאיש אחד. את לא יכולה להגיד לי שאת לא מרגישה עלובה". ובכן, חברתי לשעבר (אחרי השיחה הזו לא דיברנו עוד), אני סובלת ב"ה. אבל אני סובלת פחות ממך. אם הייתי נופלת למלכודת שלה, יכולתי בקלות לטעון שהיא מקנאה. כל כך קשה לה לראות אותי פורחת, שמחה, מרוצה בחלקי. יכולתי לטעון שהיא כועסת לראות אותי כל כך משוחררת, בעוד היא צריכה להתמודד עם בעיות משפחתיות מגוונות, ונאלצת לוותר על כל החלומות שאני מגשימה. 

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'Mame' ותישארו מעודכנים

וודאי שאני רוצה להתחתן. אין ספק שהלב שלי מחכה להתמלא. אבל מה אני ארוויח אם אסרב לקבל את החיים כמו שהם, ואתבשל בייסורי הרווקות? ומה אתם תרוויחו? למה אתם מתעקשים לשכנע אותי שאני אמורה להרגיש בודדה ועצובה? איש לא יכול להבטיח לי איך ייראו החיים בסופם. עוד לא קם הנביא שיגלה לי אם יש למה חכות. 

אז אני לא יושבת ומחכה, אלא ממתינה תוך כדי תנועה. אני כובשת יעדים, מספיקה כל מה שאפשר להספיק. לא בגלל שאני מעדיפה את זה על פני חיי נישואין ומשפחה. אל תטעו לחשוב שאני מתנשאת ממרום התארים שהשגתי. אבל זה מה שיש לי לעשות בזמן הזה. אני בוחרת בחיים, בכל מחיר, גם אם לא ניראים כמו שהייתי רוצה. ואם על זה אתם רוצים להאשים אותי? אני מקבלת את גזר הדין בגאווה.